COURAGE and HEROISM
מחשבות על נפש האדם, בעקבות מאמרו של קוהוט על "קבוצת הוורד הלבן"
***THE WHITE ROSE
(שישים ושלוש שנים ל "וורד הלבן", מינכן 18.2.43)
(על האומץ והגבורה – ועל החולשה האנושית )
ד"ר יאיר פלגי
10.5.06
מבוא
אני מוכרח לומר לכם שכאשר ניגשתי לכתוב הרצאה זו, הנושא ריתק אותי מייד, והקריאה בחומר לקראת הכתיבה, הפגישה אותי עם סיפורם האישי של הגיבורים, שככול שהעמקתי בו, חשתי נשאב אחורה בזמן, ויחד עם זאת חוזר אל היום ורואה עד כמה הכל, אקטואלי לימינו אנו. גם אנו, כולנו, עומדים כל יום מחדש, בפני החלטות קטנות וגדולות, בהן אנו נבחנים בעיקר מול עצמנו, איזו עמדה לקחת. האם להישאר מהצד ולזרום עם כולם, או להיות כנים ואמיתיים עם עצמנו, ולשלם את המחיר שהחלטה כזו יכולה לעורר .
הרצאה זו (או נכון יותר, הסיפור שאני עומד לספר לכם), תעסוק בנושא מרכזי אחד ובמספר דמויות מרכזיות, שסיפור חייהם מתמקד בשנים של 1942 – 1943. דמויות שלא נפגשו מעולם, ובכל זאת סיפורם מתאחד אז והיום בנקודה משותפת.
הדמות הראשונה בסיפור היא קבוצת סטודנטים גרמניים, צעירים אמיצים, בני 20+ באותה השנה, חברי "הוורד הלבן", שהשנה אנו מציינים 61 שנה לניסיון ההמרדה אשר בוצע עלידם, במינכן, כנגד השלטון הנאצי.
הדמות השניה בסיפור היא דמותו של רופא יהודי, יליד וינה, פסיכואנליטיקן, היינץ קוהוט, אשר היה כבן 30 באותה השנה בוינה, וחווה מקרוב את הפיכתו לאישיות בלתי רצויה ונרדפת בעקבות עליתו של המשטר הנאצי. קוהוט ברח לאנגליה בשנת 1938, ושלושים שנה לאחר מכן כתב מאמר פסיכואנליטי העוסק בנושא האומץ (שבחלק ממנו נעסוק היום), תוך התייחסות דווקא לקבוצת הורד הלבן המייצגת בדבקותה למטרה, ובנאמנות לרעיון, את הביטוי המושלם של האומץ האנושי.
הדמות השלישית בסיפור זה, הם מצילי ואני עצמי, אשר רק נולדתי בשנה הנידונה. ההרצאה ניתנה במינכן והיתה נוכחת בה גברת וולברכר, אשר היתה נוכחת באירועים המסופרים של הורד הלבן כסטודנטית בעצמה באוניברסיטת מינכן.
סיפור הצלתי האישי מן הרוע הנאצי, קשור ללא ספק, למעשי גבורה של אנשים צעירים, שהסתכנו בחייהם, בכדי להציל, ולהחביא אותי בתוך משפחתם, במהלך ימי המלחמה ביוגוסלביה. דמותם של תומס ואווה קומריץ, אשר על מעשיהם זכו גם להימנות על חסידי אומות עולם, מונצחת על ידי בהרצאה זו..
כל גיבורי העלילה, שילמו ביוקר רב, אם בחייהם ממש, כמו חברי הורד הלבן, אם בהשפלה, גירוש והרחקה ממולדתו וכור מחצבתו, ובשסע קשה באישיותו וזהותו כיהודי, במקרה של היינץ קוהוט, ואם באובדן משפחתי, במקרה שלי.
אולם כל גיבורי הסיפור, גם זכו בו-זמנית, במשהו משמעותי ביותר עבור חייהם:
חברי קבוצת הורד הלבן, זכו בתהילת עולם, בהפכם במעשיהם לדמויות מופת , המייצגות עד היום, את דמות הנוער, שוחר החופש, האמת וההומניות. דמות האדם הלוחם על יושרו ואמונתו, בתוך עולם קר, מנוכר, אכזר ורע.
קוהוט זכה בכך שהפך לאיש רוח, שיצר מודל תיאורטי פסיכואנליטי רב השפעה וחדשני, בתוך עולם הפסיכואנליזה, כשמושג האמפטיה מהווה בו מרכיב מרכזי, ולא במקרה.
ואני זכיתי, בכך שאני יכול לעמוד כאן היום לפניכם ליצג את עצמי ולזכרם של מצילי.
סיפור "הוורד הלבן"
השם הוורד הלבן, מקורו לא ברור עד הסוף ויש לכך גרסאות שונות. אולם על פי עדותו של הנס עצמו, השם לקוח משם ספר של סופר ספרדי שהוא קרא. השערה אחרת טוענת שהשם הוא סימבולי, כאשר הורד מייצג משהו חשאי מוסתר, המכיל בתוכו את סודו, או את סודם של חברי הקבוצה (כפי שכונו העלונים "עלים מתוך הוורד"). והלבן מייצג משהו נקי, הומני, טהור, אמת.
קבוצת צעירים, גרמנים, קתולים זו, אשר התגבשה כקבוצת התנגדות אידאולוגית, סביב הנס וסופי שול, אלכסנדר שמורל, קריסטוף פרובסט ואחרים, עמדה מאחורי כתיבת והפצת עלונים, כתיבת סיסמאות אנטי נאציות על קירות הבתים בסמוך לאוניברסיטת מינכן, במהלך השנים 1943 – 1942, והפכה כך במעשיה לסמל.
כיצד ניתן להסביר את העובדה שלאחר עשר שנות שלטון נאצי דיקטטורי קשה בגרמניה, מתעוררת לפתע תנועת התנגדות של צעירים גרמנים? שאלה זו מעניינת ביותר עד היום, ועל חלק ממנה אנסה לענות היום.
יש לזכור, שהסטודנטים לרפואה (רבים מחברי הקבוצה למדו רפואה), קיבלו תנאי שרות מיוחדים וחריגים. הם אומנם גויסו לצבא, אולם המשיכו את לימודיהם במסדרת צבאית אוניברסיטאית. ההליכה והחזרה ללימודים נעשתה בצעידה בסך, הסטודנטים לבשו לרוב מדים, ונראו ואורגנו כנוער היטלר לכל דבר. רק בחופשות שבין הסמסטרים הם גויסו ממש ושרתו בחזית. כלומר, בעצם, ההתנגדות של הסטודנטים, פרצה בתוך המסגרת של מערך החינוך הצבאי הנאצי. אולם, תנאי השרות המיוחדים אפשרו להם לקיים מסגרת חברתית אידיאולוגית בתוך מסגרת לימודיהם. זו רק תחילתה של התשובה, היתר בהמשך. בכדי להבין יותר, ולהבין את טענותיו של קוהוט, נראה את בית גידולם של הנס וסופי שול.
משפחת שול
האב רוברט שול, היה ראש עיר מחוז קטנה, בדרום גרמניה, פורשטנברג (Forchtenberg) הוא מתואר כאדם גדול וחם, עם שפם רחב וסיגר קבוע בידו. הוא היה אדם ליברלי ועצמאי ביסודו, וכך גם חינך את ילדיו. ילדי המשפחה: אינגה, הנס, אליזבט, סופי וורנר, נהנו מאוד מהחיים בבית הרחב ומהחצר הגדולה.
לאחר שרוברט הפסיד בבחירות (1930) עברה המשפחה והתיישבה ב Ulm, והוא הפך לאיש עסקים.
הנס, על פי המסופר, היה דומה מאוד לאביו, אימפולסיבי, מלא מרץ ואקסטרוורטי באופיו.
סופי מתוארת כבעלת אישיות חזקה "וצבעונית", יחד עם הרגישות המיוחדת שירשה מהאם, וחוש מפותח לטבע. אהבה לרקוד, הייתה פסנתרנית טובה, ציירה, ויכלה להתפתח לכוון של אומנית מקצועית. שניהם בעלי חוש הומור מפותח, ועניין גדול בזכויות האדם, דבר שירשו ככול הנראה מן האב.
חיי המשפחה הטובים לא נפגעו תחילה עם עליתו של היטלר.
אינגה הבכורה, שהייתה כבת 16 בשנת 1933, הייתה הראשונה שהתלהבה מנוער היטלר, הדיבורים על "אדמת המולדת", "למען המולדת" וכו' ריתקו אותה, ואף הצטרפה והפכה להיות למנהיגת נוער. אחריה הצטרפו יתר האחים, וההורים לא מנעו מהם זאת. אולם האב מעולם לא התלהב מהיטלר, ואף הטיל ספק בכך שרווחה חומרית, כפי שהבטיח היטלר, תבטיח אושר לבני אדם שחירותם נשללה מהם. רק סופי היתה מסוייגת מתנועת הנוער ההיטלרי, והיתה מודאגת לשלום חברתה היהודייה בכיתה.
בשנת 1935 הנס (כבן 16-17) נבחר לייצג את העיר, בכנס התנועה, ואף לשאת את דגל העיר, דבר שנחשב לכבוד גדול. כאשר חזר מן הכנס עמדתו החלה להשתנות, וזאת לאחר שחווה מקרוב את השנאה בנאומים, האלימות, ואת ההומור הגס. כאילו לראשונה החל להבין את משמעות הנאציזם. סמוך לכך הוא גם נפגע, כאשר נאמר לו שלמפלגה אין כל עניין באוסף שירי העמים שלו, ובייחוד הרוסיים. הוא פרש מן הנוער ההיטלרי והחל להתעניין בקבוצת נוער אחרת (dj.1.11) שבעצם היתה לא לגלית. זו היתה קבוצה ליברלית , ללא מדים, קראה ספרות יפה אסורה (ג'ורג' ברנד שו, סטפן צוויג וכו'), יצאה לטיולים, עסקה בתרבות, והתנגדה למיליטנטיות הצבאית. סופי גם היא רצתה להצטרף לקבוצה זו יחד עם הנס, אולם לא התאימה בגילה.
בשנת 1937 הגסטפו ביקר בבית משפחת שול, כיוון שהחלו לעקוב אחרי פעילות הקבוצה. גברת שול, פתחה בפניהם את הבית, ורק אמרה שעליה ללכת דחוף לאופה. היא יצאה את הבית ועלתה לעלית הגג, ממנו לקחה ושמה בסל, את כל החומר הספרותי של הנס וורנר שיכול היה להפליל אותם. הגסטפו חיפש ולא מצא דבר. אינגה, סופי וורנר שהיו בבית, נעצרו, נחקרו, ושוחררו. הנס נעצר גם הוא, נחקר משך כמה שבועות, ושוחרר בזכות היותו חייל, שחייב להיחקר על ידי הצבא ולא על ידי הגסטפו. וורנר, גם הוא פרש מן הנוער ההיטלרי, מתוך הזדהות עם חברו אוטו, שסרב להצטרף לתנועה, ולכן נשללה ממנו הזכות לגשת לבחינות הגמר שלו. כמחאה על כך, וורנר כיסה בצעיף את עיני פסל הצדק בכניסה לבית המשפט של Ulm העיר.
בשנת 1939 עם פרוץ המלחמה, סופי, מבקשת מכל חבריה הגברים, העלולים לצאת למלחמה:
– לא לירות ברובים שלהם.
– לעולם לא לומר שעשיתם זאת למען " אדמת המולדת".
– לזכור, שהצדק, האמת, והיושר חשובים יותר מנאמנות סנטימנטלית למולדת (למשטר).
מאוחר יותר כאשר חיילי גרמניה עומדים מול מוסקבה, והעם נדרש לתרום בגדים חמים לחיילים, סופי מכריזה:
"אנחנו לא ניתן להם כלום, אנחנו חייבים להפסיד במלחמה זו, ולא להרחיב אותה על ידי מתן בגדים"
בתחילת שנת 1942 סופי מצטרפת ללימודים באוניברסיטת מינכן. הנס מקבל אותה בחום באוניברסיטה. דרכו היא מהר מאוד נכנסת לחיים האוניברסיטאיים, ופוגשת את חבריו: קריסטופ, אלכסנדר, וילי ואחרים. הנס מתנגד להצטרפותה לוורד הלבן אולם תוך זמן קצר היא הופכת לחלק פעיל ביותר ולרוח החיה בתוך הקבוצה.
הקבוצה היתה עסוקה מאוד, זה זמן רב, בדיונים, קריאה בספרות קלסית, מוזיקה ואומנויות, והפכה מהר מאוד לקבוצת ידידות וחברות קרובה. החברים בקבוצה התחלקו גם בעמדות פוליטיות כנגד היטלר והמפלגה הנאצית. אולם כל זה נעשה בצורה מאוד פסיבית וסגורה, שאופינה במהלך נפשי שניתן לכנותו כמעין "הגירה נפשית", בתוך הקיום של החברה הנאצית. מטרת הקבוצה לא היתה לפגוע או לגרום נזק, אלא להשפיע דרך עמדתם ורוחם, על דעתם של האנשים -כנגד הנאציזם והמיליטריזם.
אולם ככול שהרדיפות כלפי היהודים ומעשי הנאצים בפולין ורוסיה נחשפו, חל שנוי בעמדה הפסיבית-אינטלקטואלית של חברי הקבוצה, והם יצאו לפעולות אקטיביות של ממש. בנוסף, בקיץ שנה זו הנס, אלכסנדר ווילי, גויסו זמנית, והיו בחזית, וחזרו באוקטובר עם חוויות ישירות קשות מן הנעשה בחזית, וגיבשו לעצמם עמדות חדשות.
The Leaflets
במהלך קייץ 1942, הנס ואלכס כתבו את ארבעת העלונים הראשונים, העתיקו אותם והחלו להפיץ אותם ברחבי גרמניה. עצם התהליך של קניית נייר, מעטפות, בולים וכו' בכמות גדולה, היה מסוכן ביותר, שלא לדבר על הנסיעות ברכבת לערים אחרות בכדי לחלק ולשים בתאי דואר, בתאי טלפון, מקומות ציבוריים וכו'. לנסוע עם מזוודה גדולה, בלי תעודות מתאימות… הכל היה מסוכן, והנשים מלאו כאן תפקיד מרכזי כיוון שהיו פחות חשודות. העלונים הופצו עד לברלין בצפון, באינסברוק שבאוסטריה ומקומות אחרים. המעטפות נשלחו לפרופסורים, אנשי אקדמיה ואף לאנשי הגסטפו בעצמם, במכוון
העלונים נקראו "מן העלים של הוורד הלבן", שם שניתן על ידי הנס עצמו. בעלונים דובר על מעשי הרצח ההמוניים של היהודים, רצח כנגד האצולה הפולנית, וכן פשעים אחרים שנעשו על ידי ה S.S..
העלונים קראו לעשות פעולות כנגד הנאצים, תחילה באופן פסיבי, ובהמשך קראו גם להתנגדות אקטיבית. היתה בעלונים רוח של התלהבות ואסתטיות. הם כללו ציטטות מתוך כתבי גטה, שילר, אריסטו ואחרים. היו בהם אמירות כמו:
"אנו קוראים לכם לביקורת עצמית",
"שחרור המדע הגרמני מכבליו",
"שחרור הנפש והרוח מן הרע",
"לידה מחדש ושחרור של האוניברסיטאות, והחזרתן אל האמת".
בעלון הרביעי נכתב:
"אל תשכחו את הפושעים הקטנים של המערכת"
"רשמו לפניכם את שמות הפושעים, כך שאף אחד מהם לא יברח לאחר המלחמה".
"לא נשתוק".
"אנו נהיה המצפון הרע שלכם".
"הורד הלבן לא יניח לכם בשקט"
כלומר, העלונים היו מכוונים אל האליטה האינטלקטואלית, לסטודנטים ולמרצים.
נאמר בהם אפילו, כיצד על גרמניה להבנות מחדש לאחר המלחמה. שיקום רוחה של גרמניה-למען הדורות הבאים, ועל כך שלעולם לא יקום דור שיחזור על המעשים הללו.
בדצמבר אותה שנה התקיימה פגישה של הקבוצה ובה סופי אמרה:
"לו היה לי אקדח, ופגשתי את היטלר, הייתי יורה בו. אם גבר לא יכול לעשות זאת, אז על האישה לעשות זאת".
"עלינו לעשות משהו בכדי להפטר מרגשי האשמה הללו".
בינואר ,1943 יצא עלון חדש, השביעי והאחרון, מנוסח באופן יותר פופולרי וכמה אלפים ממנו חולקו ברחבי גרמניה.
ב 13 בינואר התקיים באוניברסיטת מינכן כנס לכבוד 470 שנה לקיום האוניברסיטה. הנציג הנאצי בכנס אמר בנאומו כי, עדיף לנשים "לתת ילד לפירר", מאשר לבזבז את זמנן בספרים. מספר סטודנטיות עזבו במחאה את הכנס. הן נעצרו בפתח האוניברסיטה. נוצרה מהומה, הכנס הופסק, והגסטפו הופיע. זו היה למעשה מעין הפגנה אנטי נאצית ראשונה, כתוצאה ממנה התחזק החיפוש אחר חברי הוורד הלבן.
ב 3 לפברואר, נכתבו כתובות קיר על הבתים ליד האוניברסיטה על ידי חברי הוורד הלבן: "חופש" .
הקבוצה חשה את הסכנה של חשיפה, מתגברת תחושת הטבעת המתהדקת, וסופי מתוך תחושה שהסוף קרב, מעירה בהומור ציני איכותי:
"כל כך הרבה אנשים מתו עבור המפלגה, הגיעה הזמן שמישהו ימות כנגדה".
,18.2.43 באותו בוקר, הנס וסופי מגיעים לאוניברסיטה עם מזוודה מלאה בעלונים. הם מחלקים את העלונים, וכאשר כבר סיימו ויוצאים בשלום, הם מגלים כי נשארו להם כמה עלונים במזוודה. במעשה חסר אחריות, הם חוזרים פנימה, עולים לקומה העליונה, וסופי (בתנועה אימפולסיבית מלאת התלהבות נעורים) משליכה את כל העלונים על ראשם של הסטודנטים הרבים ,אשר בדיוק יצאו להפסקה. שניהם נתפסים על חם ומובלים מיד לגסטפו. יומיים לאחר מכן הם נשפטים בדלתיים סגורות, ודינם נחרץ מיד למיתה. בדרך נס, עם יצאתם מבית המשפט, ההורים מצליחים לפגוש אותם לרגע. האב מחבק את הנס, ואומר לו "יהיה לך עוד משפט, אחר לגמרי, משפט ההיסטוריה". הנס פורץ בדמעות ומסתיר את פניו.
האם מחבקת ואומרת לסופי: "לעולם לא אראה אותך שוב נכנסת בדלת".
סופי משיבה: " הוי אמא, אחרי הכול, זה סה"כ כמה שנים בלבד שאני אחסיר". היא לוקחת את העוגיות שהנס סרב לאכול, ומעירה בציניות: "נהדר, לא אכלתי צהרים היום". היא נראתה גאה ושלמה עם זה שהם לקחו את כל האחריות על עצמם, אולם ריחמה על אמה שתאבד את שני ילדיה ביום אחד, אבל כלפי עצמה, היתה שלמה עם מותה.
האחות אינגה, אשר ביקרה למחרת בדירתם של האחים במינכן, מצאה במקרה את היומן של סופי, למרות שהגסטפו כבר היה שם לפניה והפך את כל הדירה. בסיפרה היא אומרת שזו היתה "מתנה מן השמיים".
קוהוט
קוהוט, הנו אחד מן הפסיכואנליטיקאים החשובים ביותר של המאה העשרים. בספריו ומאמריו הרבים פתח גישה חדשה הקרויה הפסיכולוגיה של ה Self. גישתו מתבססת על תפיסות היסוד של פרויד, אולם לאט לאט מדגישה אלמנטים אחרים. היא אינה מניחה את המניות האנושית, כמנוע המרכזי של התפתחות האישיות, אלא את המהות הנפשית המכונה על פי התאוריה "הגרעין הנרציסטי" הבריא והנורמטיבי של האדם. זהו חלק המתפתח וגדל תוך צמיחתו הטבעית של האדם, והופך להיות המנוע המרכזי, המוביל ומכוון את התנהגות האדם. כלומר, קוהוט גילה, וטען כי קיים בכל אחד מאיתנו מבנה נרציסטי טבעי חיובי וחשוב, המתפתח על פי שלבי התפתחות נורמטיביים, היוצרים בסופו של דבר את הגרעין המרכזי של האישיות.
עבודתו של קוהוט פיתחה והגדירה גישה חדשה להסתכלות על העבודה הפסיכואנליטית. עבודה זו מתמקדת בעמדה אמפטית של חקירה אנליטית. יש בכך שנוי וחידוש בטכניקה האנליטית הקלאסית. המטפל, חוקר, מנתח ועוקב באמפטיה, אחר ההתפתחות הטבעית של המרכיבים הנרציסטיים של האישיות.
הרקע לצמיחת גישתו של קוהוט
צמיחת גישתו של קוהוט בפסיכואנליזה, יש להבינה על רקע מצבה של הפסיכואנליזה הקלאסית בשנות ה 50 בארה"ב. הטיפול הפסיכואנליטי של שנות ה50 אופיין כך:
לא היה נאוטרלי – אלא מרוחק
כל שתיקה – התפרשה כהתנגדות
לא היה מסביר פנים – אלא קר
ההגיון הפנימי אמר שיש לפתח תסכול – כדי לעודד התפתחות אוטונומית.
להתרחק מכל מה שיכול לעורר אפשרות של פיתוי
באופן כללי ניתן לומר שהתחושה אצל מטפלים אנליטיים רבים הייתה של:
אי נוחות כללית מהגישה הפסיכואנליטית
המטופלים חשו לא פעם מושפלים
השתיקות נחוו כמכאיבות ביותר
העדר השתתפות רגשית מצד המטפל נחוותה כקור
המטפל נחווה, כמחשב המשלב נתונים ופולט פרשנות, או
כמו – אטמוספרה ללא חמצן, בטמפרטורה של אפס מעלות צלזיוס
כלומר מעין סד, בתוכו קשה למטפל למצוא את מקומו.
על רקע זה אפשר להבין מדוע קוהוט, שם דגש כה מרכזי על האמפטיה.
הוא עדיין נשאר משוכנע שעל האנליטיקאי להמשיך ולמלא תפקיד של מבין ומפרש, אולם לעשות זאת באווירה אמפטית, ולא בנאוטרליות קרה. יחד עם זאת הוא חזר והסביר כי האנליטיקאי נוכח במפגש, לא על מנת לתת למטופליו חיבה או אהבה, אלא להגיש סיוע ספציפי באמצעות כישוריו. האמפטיה – השפעתה משנית, רק על מנת לתת לפרשנות את האקלים המתאים היוצר את השנוי.
קוהוט הסתייג מהטכניקה הקלאסית של "אנליזת ההתנגדות", על פי "מודל הקונפליקט" (שאמר כי על האנליטיקאי לגבור על ההתנגדות של המטופל וכך לפתוח פתח לבלתי מודע מודחק…). לדעתו מודל זה יוצר אווירת מאבק, ולפגיעות נרציסטיות חדשות. האמפטיה היא תנאי בכדי לאפשר לפרשנות להקלט.
מכאן – שמטרתו של האנליטיקאי על פי קוהוט, אינה להפוך הבלתי מודע – למודע, אלא: לאפשר, לפתח, ולשקם את תפקודי העצמי.
קוהוט, במאמרו "על האומץ" עושה נסיון לנתח את ההתנהגות האנושית בנושא של מעשי גבורה, נוסח "המרטיר" (גבורה על קידוש השם, או הקרבה עצמית – למען רעיון או מטרה), תוך שימוש בהמשגה התאורטית שלו, על התפתחות הגרעין הנרציסטי הבריא הנורמטיבי ("העצמי האמיתי") של האדם. הוא נעזר במעשי הגבורה של חברי "הורד הלבן", הנס וסופי שול וחבריהם, כנגד המשטר הנאצי, וכן בסיפור הוצאתם להורג על ידי הנאצים בעקבות ניסיון ההמרדה שעשו באוניברסיטה של מינכן. מעשה הגבורה שלהם הרשים אותו, והשאיר בו חותם עמוק, עוד מתקופת היותו סטודנט בווינה בתקופת המלחמה. אציג כאן, כמה אלמנטים מתוך מאמרו של קוהוט שנכתב ב 1970, תוך התמקדות בחלקים המתייחסים לורד הלבן.
השאלה המרכזית העומדת כאן לדיון, היא התנהגותו של האדם בתקופות ובמצבים של משבר.
באופן יותר מדויק, לנסות ולהגדיר את הצרוף האישיותי המדויק, אשר מאפשר לאותם בני אדם
יחידים להתנגד ללחץ הקיצוני המופעל עליהם מסביב, ולהישאר נאמנים לדעותיהם, ולעצמם, בעוד כל האחרים משנים את עמדותיהם ו"שוחים עם כוון הזרם".
מה מאפשר לאותם בודדים ייחודיים להסתכן במוות, ובסבל נפשי ופיזי, רק בכדי להישאר נאמנים לעצמם. מה מייחד, מבחינה פסיכולוגית, את מבנה אומץ ליבם, כך שמאפשר להם להישאר בודדים בעמדתם, "מול כל העולם", ובכל זאת לשמור על העצמי שלהם על דעותיהם וחירותם הנפשית? אותם אלו שהנאמנות לעצמם, לרעיונותיהם, ולעמדותיהם חשובה להם אף יותר מהקיום הפיזי שלהם.
אומץ, ניתן להגדרה כיכולת של היחיד להתייצב מול סכנת המוות, לשאת את סכנת ההרס העצמי ורק לא לוותר על הקיום הפסיכולוגי הנפשי, כלומר על עמדות היסוד של האמונה שלו, להשאר נאמן לעצמי שלו.
אפיון אחד של אותם יחידים המבצעים מעשי גבורה ברגע מסוים, או במצב מסוים של חייהם, הוא בכך שהם מדמיינים לעצמם דמות רבת כוח שעליה הם נשענים. דמות דמיונית אידילית זו שיכולה להילקח מן העבר הפרטי שלהם (כמו דמויות ההורים), מן ההיסטוריה, או דמות מתוך אמונה דתית למשל, והיא המעניקה ליחיד את אותו הכוח לבצע את המעשה המיוחד.
זהו מנגנון תמיכה נפשי, המאפשר את המעשה הייחודי, בצורה של גיוס נפשי של דמות התמיכה הדמיונית, מעין "המנטור הנפשי שלו", המקבלת לפתע כוחות-על יחודיים, מהם שואב האדם את הכוחות הנפשיים עבור עצמו, בכדי לבצע את מעשה הגבורה שלו.
מתוך מבט פסיכולוגי פסיכואנליטי, ניתן להבחין, כי כל אותם מעשים אמיצים ייחודיים של אותם יחידים בחייהם, אינם אלא וריאציה של נושא מרכזי אחד, חזרה של התהליך ההתפתחותי של המרכיב הנרצסיסטי הנורמטיבי של האדם. הכוונה היא למרכיב של התפתחות האידאליזציה והאומניפוטנציה של דמות האובייקט על ידי התינוק.
ככול הנראה במקרים רבים של מעשי גבורה זו אינה רק מערכת האידאות בלבד שיוצרת את המוטיבציה למחשבות ולמעשה הגבורה, אלא, מוטיבציה זו צומחת גם מתוך הגרעין הבסיסי האישיותי כולו, של התפתחות העצמי האנושי ולא רק מתוך מערך רעיונותיו.
כאן המקום להרחיב מעט ולהביא בתמצית מושגים מרכזיים מגישתו של קוהוט:
הצרכים הנרציסטיים הבסיסיים:
קוהוט מניח כי התנוק נולד לתוך מצב עם איזון נרציסטי ראשוני מושלם. ועם צרכים מולדים להתפתחות.
על פי קוהוט אדם בריא הוא: בעל אמביציות בריאות להתפתחות והתקדמות בחיים בעל אידאלים בריאים שמושכים אותו קדימה בעל יכולת להשתלבות בחברה
שני מנגנוני יסוד הבאים להחזיר את האיזון הנרציסטי המושלם הראשוני
כל אחד משני המנגנונים: עצמי גרנדיוזי והורה נערץ, מהווה נקודת מוצא להתפתחות העצמי (הם מתפתחים במקביל).
מעצמי גרנדיוזי ראשוני ארכאי – מתפתחות שאיפות, אמביציות, דחף להתקדם
מהורה אידאלי – מתפתחים האידאלים המנחים את כוון ההתפתחות.
כך נוצר מודל עצמי דו קוטבי (ממנו צמח בהמשך המודל של עצמי תלת קוטבי).
הערות למודל:
היחסים בין מרכיבי העצמי מונעים על ידי המתח בין הקטבים (זו מעין קשת של מתח). העצמי נדחף על ידי שאיפותיו, ומונחה על ידי האידאלים שלו.
מירורינג נכון, נותן תחושה של ערך, זה יוצר עצמי גרנדיוזי, היוצר קוטב של שאיפות ואמביציות
בפתולוגיה – במקום אמבציות, ישאר עצמי גרנדיוזי ארכאי.
הורה נערץ ואידאלי מוליך לבניית קוטב של אידאלים ומטרות.
בפתולוגיה – במקום אידאל פנימי, ימשך חיפוש נואש של דמויות אידיליות.
קוטב התאומות הוא מקור למגוון של יכולות, כשרונות וכישורים. זהו גורם מתווך המאפשר לאמבציות להפוך למטרות מושגות.
זולת עצמי (Self Object)
(לעיתים זה מופיע בעברית כ אוביקט עצמי, באנגלית זה נכתב במכוון כמילה אחת)
זהו מושג המסביר את הקשר בין אוביקט פנימי, לאוביקט האהבה (בין הנרקסיסם לאהבת אוביקט).
קוהוט טוען כי ביחסיו הראשוניים של הילד עם סביבתו, הוא תופס את האחר (האוביקט) כחלק אינטגרלי מחיי הנפש שלו. כלומר היחסים הראשוניים הם נרקסיסטיים. האוביקט הוא חלק מהעצמי של הילד והוא מהווה מקור להתפתחות הנפשית של המשכיות העצמי. לכן הוא מכונה אוביקט עצמי (זולת עצמי).
כאשר הסביבה אינה מצליחה למלא באופן נאות את התפקיד, צורכי העצמי אינם מסופקים, וכתוצאה מכך מופרע מהלך התפתחות העצמי.
אגב – המושג זולת עצמי, צמח מתוך מושג האמפתיה בטיפול. כאשר קוהוט הבין שהמטופלים מתיחסים אליו כסלף- אוביקט (כאילו הוא כהיד של המטופלת, שלא פועלת בשרותה ובהסכמתה) אז יכל היה להיות אמפטי אליה, ולא לראות בזעמה – התנגדות לפרשנויותיו. האמפטיה לדעתו, היא זו שמאפשרת צמיחה, רגיעה, חיזוק ובטחון.
פיצול אופקי
מושג הבא לתאר את אופיים הלא מודע של צרכים נרקסיסטיים בלתי מסופקים.
זהו עצמי מפוצל, צרכים נרקסיסטיים לא מסופקים הפכו לבלתי מודעים והופכים להיות חלק שלם המנותק מן העצמי, ונשמר מחוץ למודעות על ידי הפיצול (מקביל למושג ההדחקה)
פיצול אנכי
מושג הבא לתאר הפרדה בין שני מנגנונים מודעים של תפקוד העצמי, המתכחשים זה לזה. למשל רגש גדלות אינפנטילי מגלומני, המפוצל מעצמי הלוקה בהערכה עצמית נמוכה ובנטיה לבושה. מושג זה קרוב לפיצול על פי פרויד, בהבדל שפרויד מדבר על פיצול באגו וכאן המושג מתיחס ומורחב לגבי העצמי.
הטיפול
הפסיכופתולוגיה של העצמי מבוסס כולו על סוגי החסרים השונים הנובעים מטראומות מצטברות ומתלאות ההתפתחות.
לכן, הפרשנות לא תהיה על קונפליקטים או דחפים לא מודעים, אלא על – כיצד המטפל מנסה לשקם את ההערכה העצמית הפגועה של המטופל.
הזעם הנרציסטי יקבל פרוש חיובי, של נסיון לשקם את הפגיעה הנרציסטית, במטרה למנוע הרס של העצמי ולחזור לאיזון נרציסטי.
נחזור עתה אל המאמר עצמו:
תחת מצבים מעוררי חרדה מיוחדים, הצורך הארכאי לתמיכה נעשה כה גדול עד שהאובייקט האידאלי האומניפוטנטי הקדום, קם לתחייה מחדש, כפי שהוא היה בילדות המוקדמת, ומופיע ככוח חיצוני.
כך יתכן, ודווקא אותו אדם, המצוי בשיא של העצמאות הפסיכולוגית שלו, וחי בעוצמה רבה את המטרות של העצמי האמיתי שלו (שלם יותר מהאדם הממוצע), חש שהוא מחויב לחיות ולפעול על פי מצפונו הפנימי, ולא על פי תכתיבים מן החוץ.
מעשה האומץ של היחיד, המונע מבפנים, מחייב אותו לצעוד לבדו על המסלול, אפילו אם פירושו של דבר, הוא סכנה לקיים הפיזי של היחיד, כיוון שהוא חייב לעצב את דפוס חייו, מחשבותיו, עמדותיו, מעשיו, בתאום ובהתאמה עם התכנון הפנימי של העצמי הגרעיני שלו. אולם מה הוא אותו "עצמי גרעיני" (עצמי אמיתי, על פי קוהוט), שיש לו חשיבות כה גדולה בבריאות הפסיכולוגית של האדם? זהו אותו מבנה אחיד, פנימי, עמוק, מתמשך בזמן, שאנו חווים אותו כ "האני שלי". תפיסותינו, מחשבותינו ומעשינו. זהו המרכז של הוויתנו, מתוכו צומחות כל היוזמות, ובתוכו מרוכזות כל החוויות. זהו המרכז הפוטנציאלי השלם, של החלק המתבונן של הנפש.
זהו מרכז אחד שנחווה על ידי האדם כבסיסי ביותר, אותו קשה לשנות, ואותו ניתן לכנות כ "העצמי הגרעיני". הוא מורכב מהעצמי הגרנדיוזי הקדום (המכיל מטרות ואמביציות), ומרכיבים מדמויות ההורים האידאלים (ערכים אידאלים), וכו'.
למעשה הנכונות למות עבור מטרה נעלה, צומחת לעתים כתוצאה של שנוי יצירתי בתוך העצמי הגרעיני. כמעט כל אדם אמיץ עומד בפני משבר חמור, לפני שהוא מקבל את ההחלטה הגורלית להישאר נאמן לעצמו בכל מחיר בלי להתחשב בתוצאות מעשיו.
קוהוט טוען כי, ניתן להצביע על שלושה מאפיינים מרכזיים, המבחינים ומבדילים את האדם האמיץ האמיתי ואת מעשיו, האדם עם עצמי גרעיני בריא (ממעשים אמיצים חסרי אחריות ומטרה).
דוגמאות רבות וטובות של השיג הרואי כזה, ניתן למצוא במעשים האנטי-נאצים שנעשו במהלך מלחמת העולם השנייה. כאן נדון במקרה המיוחד של הנס וסופי שול.
כאן המקום לעשות אבחנה חשובה בין שני סוגים של מעשים הרואים, שניתן לכנותם כך:
מעשה הגבורה נוסח "על קדוש השם, או קדוש מעונה" (Martyr, Martyrdom)
לטענתו, המעשה של האחים שול וחבריהם, מוכיח כי רבים ממעשי הגבורה של היחידים מהקבוצה המכונה martyr השיגו רמה גבוהה של התפתחות אישיותית, והגיעו לאיזון והרמוניה פנימית של העצמי. דוגמאות לטענה:
הנס שול, בהיותו סטודנט לרפואה, שוחרר מן הצורך לשרת בצבא, אבל מפעם לפעם גויס לזמנים קצרים. באחת מן הפעמים הללו בהיותו בדרכו לחזית הרוסית, הרכבת עצרה בתחנה קטנה בפולין, שם הוא ראה שורה של נשים ונערות צעירות עושות עבודה קשה ליד פסי הרכבת. הנשים לבשו את הטלאי הצהוב עם מגן דוד על הזרוע. הנס קפץ מן הרכבת וניגש לאחת הנשים שהייתה נערה צעירה. הוא התרשם מידיה הפצועות ומפניה היפות והנבונות, אשר הביעו צער עמוק. הוא חשב, מה יוכל לתת לה. נזכר בממתק שוקולד שהיה בכיסו, ושם אותו בכיסה, אולם הנערה אשר התחלחלה תחילה ממעשהו, זרקה את הממתק חזרה אליו, תוך הבעת פגיעה בכבודה. הנס חייך אליה בחום ואמר: "הייתי רוצה מאוד לגרום לך מעט נחת", הוא קטף פרח והניח אותו לרגליה, אז רץ מהר חזרה לרכבת שהחלה לנסוע. מרחוק ראה את הנערה מזדקפת, מביטה לעברו והפרח תקוע בשערה.
המסע הזה, של הגיבור האמיתי (ה martyr), הוביל אותו באופן ברור להתייחסות אל המקורות של העצמי הגרעיני שלו. תחילתו של מסע זה, יתכן והיתה שוק אמיתי עבור הנס הצעיר, שוק אשר הוביל להתגלות. התגלות אשר גרמה לשנוי פנימי אפילו בתוך העצמי הגרעיני, כתוצאה מן המפגש עם המציאות החיצונית. שנוי שיצר חוסר איזון פסיכולוגי פנימי.
לפתע נוצר עתה פער בין התנהגות שתהיה עתה בהרמוניה עם העצמי, לבין התנהגות המוכתבת על ידי הסביבה. אולם ברגע שהגיבור שלנו נעשה מודע לעצמי האמיתי שלו, ולקונפליקט הפנימי והחיצוני שנוצר בו, יותר אין הוא יכול למצוא לעצמו מנוחה. תחילה זה נראה כחרדה מפני התוצאות שיחווה, אם יחליט לחיות על פי מצפון המוכתב לו על ידי העצמי הגרעיני שלו. אולם למעשה, הקושי האמיתי נעוץ בכך שהוא נמצא בחוסר איזון נרציסטי, היוצר את החרדה ואי השקט, עד שישיג את האיחוד השלם של אישיותו תחת ההנהגה של העצמי הגרעיני.
ברגע שאיחוד זה יושג, הגיבור יחוש הקלה, ויחווה שקט פנימי. תחושות אלו הן העדות לאיזון הפנימי, אשר נוצר כתוצאה של מצב הרמוני בין העצמי הגרעיני לבין יתר מרכיבי האישיות.
אצל רבים מגיבורי ה martyr ניתן לגלות מערך של ערכים ורעיונות השייכים לאובייקט הילדותי הקדום, הארכאי. יתכן אם כן, שהאיזון הפנימי המושג, הוא ערבוב איכותי של האישיות עם הערכים המרכזיים של העצמי. כאשר נוצר המיזוג הזה, ההזדהות המלאה, האדם זוכה לשלווה ולבהירות רבה במודעות העצמית שלו.
דוגמה יפה ביותר של חווית השקט הפנימי וההשלמה המלאה עם עצמה ניתן לראות בחלומה האחרון של סופי שול (שהיאmartyr ללא ספק), בלילה לפני הוצאתה להורג. חלום זה מייצג את מצבה של הנפש בסיומה של הדרך של גיבורה בנוסח המרטיר. הוא מראה כיצד כל האישיות מגויסת למען הערכים האידיליים המרכזיים של העצמי הגרעיני.
הנה חלומה של סופי כפי שמסופר על ידי אינגה שול (Inga Scholl) אחותה הבכורה של סופי:
בחלומה, זה היה יום שמש. היא סופי, נושאת בזרועותיה ילד לטבילה, אותו היא מחזיקה ברכות ובביטחון. היא לבושה בשמלה לבנה ארוכה. הדרך לכנסיה עוברת ליד הר תלול, אולם היא נושאת את הילד היטב ובביטחון. לפתע לפניה סדק פעור ומסוכן, היא מספיקה להניח את הילד בבטחה בצד הדרך, ואז נופלת למעמקים.
מיד לאחר שספרה החלום לשותפתה לתא, היא מסבירה את משמעותו: הילד היא אומרת הוא הרעיון המוביל שלנו, האידיאה, הוא יחיה ויצליח למצוא את הדרך להתגשם, למרות כל הקשיים.
התנהגותה של סופי, ביום שלמחרת (בו הוצאה להורג לאחר הצהריים), מעיד על היותה בתוך הרמוניה ואיזון נפשי. היא היתה רגועה ושלווה משך כל היום. עורה היה מואר וטרי, פניה זהרו עם הבעה של לקראת מסע מוצלח, ושפתיה היו מלאות ובצבע אדום עמוק, והיא הלכה לקראת מותה ללא רמז של פחד, תוך השלמה פנימית ביעודה.
קוהוט מעיר, שאצל "הגיבור האמיתי", חלום כזה אינו חלק ממערכת של הכחשה (הכחשה של הכישלון, הכחשה מפני ההרס הצפוי של העצמי וכו'), אלא ביטוי של הניצחון של העצמי הגרעיני, והביטוי הפסיכולוגי והפיזיולוגי של הבריאות השלמה. חלומה של סופי, הוא "חלום עם מבט על", תרומתו של הלא מודע, הבא לעזרתו של העצמי.
מעשה הגבורה של ההתנגדות הרציונלית
לא נרחיב קטגוריה זו, במסגרת מאמר זה, אולם ההגדרה עצמה ברורה.
מדובר במעשה מחושב, מתוכנן. מעשה בו השליטה של האגו המתפקד, הרציונלי היא מלאה ורחבה. מעשה גבורה זה נעשה תוך תכנון קפדני, שיקול דעת, כאשר כל הגורמים האפשריים נכנסו לתוך ההכנות המקדימות. אם התנאים הסביבתיים אינם מתאימים, המעשה ייעצר, או ידחה, כי סיכויו קלושים להצליח. המרכיב האמוציונלי, הלהט הרגשי האידאולוגי במעשה גבורה זה הוא משני, ונשלט לחלוטין, על ידי השיקול הקוגניטיבי. סיכויו של מעשה גבורה זה, הרציונלי, טובים הרבה יותר, ברמה הביצועית, ולרוב הוא גם מצליח. מעשים מעין אלו מאפיינים תכנון במסגרת צבאית וכו'.
ההחלטה צומחת על בסיס אוטונומי, שולט של האגו. יש יסוד ראלי ברור, וההחלטה עברה תהליכים קוגניטיביים של האגו. הביצוע לא ישלט על ידי דחף פנימי של גרעין העצמי, אלא יעבור שיקול דעת של המחיר ("לא בכל מחיר").
אם כי ברור ההבדל האישיותי בין מעשה המרטיר לבין האישיות של המעשה הרציונלי, בכל זאת ניתן להבחין גם בקבוצה זו, בשני קצוות – במידת האוטונומיה של האגו.
בקצה האחד:
– הטיפוס בו העצמי נשלט, אוטונומי על ידי כוחות אגו קוגניטבייים, ללא קשר לעומק הפסיכולוגי
בקצה השני:
– האגו הרציונלי קובע, אבל הוא מושפע על ידי העוגן הפנימי של גרעין העצמי. בקבוצה זו יש מחויבות גבוהה יותר לפעולה (כמו המקרה של וון סטיפנברג- עם מזוודת הנפץ במשרד של היטלר) .
סיפור מצילי ואני
חלק זה של ההרצאה, יינתן רק בתמצית. הוא מהווה רק את החוליה המקשרת האישית שלי, בתוך כלל הסיפור.
כאשר אמי נתפסה והובלה לאושוויץ, ואבי היה במחנה עבודות כפיה ליד יוגוסלביה, ושם גם מצא את מותו, הסתכן דודי, מילן (Milan Blass) והתגייס להציל אותי יחד עם בן אחותו (ארתור). בדרך לא דרך, הוא מצא וגייס למשימה זוג איכרים יוגוסלביים, אשר חיו בכפר קטן, לא רחוק מוורז'דין, עיר הולדתי, בצפון קרואטיה.
אנשים אלו (Tomas and Eva Kumric) הסכימו, מתוך מודעות רבה למעשיהם, לאמץ שני ילדים יהודיים, ולסכן בכך את חייהם וחיי ילדיהם.
במבט רציונלי לאחור קשה להבין מעשה זה במונחים של אומץ רציונלי, אלה במונחים של מעשה הרואי נוסח המרטיר על פי המינוח של קוהוט. מעשה הצומח מתוך המבנה האישיותי העמוק שלהם, ומתבסס על אמונה עמוקה באדם.
סכום
קוהוט על סף מותו (1981(, באחד מן הראיונות האחרונים שלו נשאל שוב בעניין הנכונות למות, והפחד מן המוות.
הוא חזר וטען שבנסיבות מסוימות, המוות אינו מפחיד כלל, והביא שוב את הדוגמה של סופי שול. אם אדם שלם עם עצמו, ומקדיש את כל כולו, את עצמו לרעיון , כפי שסופי מתארת בחלומה, על הנחת הילד – הרעיון – במקום בטוח, המוות אינו מעורר פחד כלל. העצמי שלו מוגן על קידוש דרכו ואמונתו.