(גירסה קיבוצית עדכנית לגירסה ההוליוודית)
ראשית תודה רבה לחברי ברעם שהזמינו ואירחו אותנו ברוח חברית טובה, ולמירית המדריכה הצעירה (אשר יכלה להיות לרבים מאיתנו, בת או אף נכדה ), שהתמודדה איתנו בדרכי נועם…… ואף יכלה לנו ("ונער/ה קטון/ה נוהג/ת בם").
ועתה לסיפור המעשה :
את המלך עצמו לא פגשנו – אבל בארמנותיו ומקדשיו טיילנו, ואת פסלי הבודהות המוזהבות שלו ראינו גם ראינו. אולם בעיקר פגשנו את נתיניו-משרתיו, ואת ארצו הצבעונית, מלאת המים, הירק והפירות. ריחותיה הרחנו, קולותיה שמענו ואת טעמיה טעמנו בשקיקה. מתוך כך ניתן לעשות סכום ביניים ראשוני וזמני על מלך סיאם תחילה, ואחר גם על האני (אנחנו).
המלך עצמו – הגבר התאי שאנחנו פגשנו, עבר תהליך של שנוי ותירבות. הוא נשאר תמים וילדותי לכאורה, אולם נפשו כנועה ושבורה, וחסרה את הפאר ורוח הגבורה של פעם. כמו המלך התאי ההוליוודי – כאשר נשברה רוחו מן התהליך הקולוניאלי המתרבת, מתה נשמתו החופשית, כך הגבר של היום כולו עסוק במסחר ושרות וחסר את רוחו המקורית והחופשית, אותה לא פגשנו. הוא נעים בשיחה ומפגש, אולם סגור, מצומצם וחסר השראה. כל מרצו מושקע בפיתוח מדהים של שרותי תיירות ענפים, עד שהארץ נראת כבאזר צבעוני וריחני אחד גדול. חנות צעצועים מצועצעת אחת לאורך הדרכים, ועד ראשי ההרים בצפון. לעיתים פאתטי ומעורר רחמים, ולעיתים מעורר התפעלות מן המרץ והיוזמה התיירותית-מסחרית ממוסחרת, עד שקשה לדעת מי המנצל ומי כאן המנוצל. האם מתחת לכל העטיפה המצועצעת שהמלך מוכר לנו – יושב בודהה המחייך לעצמו בנחת, ואומר: "אכן, כל התיירים הלבנים הללו עבדי הם, מבלי דעת, אני השולט בהם".
המלכה-המשרתת – ומה עם האישה התאית? כאן המהפך מדהים ומעורר התפעלות. מחד היא אותה אישה כנועה הבאה רק לשרת את הגבר, ותפקידה בעולם רק לגרום לו הנאה וטוב. ובצורתה הקיצונית, כפי שראינו במופע הסקס: "לזרוק לו ולבודד את החלק שהוא מחפש אצלה, במנותק מיתר הגוף והנפש. מאידך, זו היא שמנהלת את כל המסחר, נוסעת חופשי על האופנוע ודוהרת על טוסטוס, שולטת במחשבים, מפעילה, יוזמת וחזקה. זו השפחה שברחה מן הארמון וזכתה בשחרור שלה, אולם נשמתה נשארה קרועה עדיין בין שני תפקידים מנוגדים. היא חייכנית, נעימה, ילדה-אישה, כנועה ומפתה בו זמנית, רכה "ומנגנת בשפתה העגולה" חסרת ה-R הגרונית. לא פעם עברה בי המחשבה, מה חושב המלך על מלכתו הנוכחית? האם לא כואב לו לראותה בשפלותה, מוכרת את עצמה וגופה בפרוטות לכל גבר המרבה במחיר? הסחר המיני, הפתוח לעיני כל, ללא עכבות מערביות, מעורר בי מחד מבוכה ואי נוחות, ומאידך, קנאה בפתיחות ובפשטות הנאיבית שבה.
ומה עם האני – מה איתנו? מה קרה לנו במפגש עם המלך? והמלכה? האם התאהבנו בו / בה? האם נכבשנו ברוחו הנעימה הלא תחרותית. האם דבק בנו משהו מן המתוק חמוץ שלו? האם נחזור הביתה אחרים מכפי שהגענו?
האם ויתרנו קצת על החלקים המתפקדים – חושבים שלנו, הרציונליים, ונעשינו קצת יותר רגישים, חושניים, רכים ומתמסרים לתענוגות הגוף והרגש……? על פניו התשובה היא לא רבתי, אבל:
אין לי ספק שנכנענו ונכבשנו בתחום הקניות. הפכנו לקניינים זריזים, הקונים וקונים עוד ועוד, גם דברים שאין בהם כל צורך אמיתי. מן הנאה, התמכרות כזו לנועם המיקוח התאי, נכנענו לדחפי הרכושנות שבנו, שהמלך הצליח לעורר בנו מבלי משים. נעשינו גם רכים יותר גופנית, אחרי כל סוגי המסג' שעברנו: יבש ורטוב, מלטף וכואב, לוחץ ומרפה, מענג ומפתה.
גם פנימית –מערכת העיכול שלנו השתנתה, אחרי שטעמה מכל טוב הארץ ועמדה בכך. שרצים, זוחלים ופרוקי רגליים למיניהם, כולם ירדו אל קיבותינו. ומי שאינו מודע לכך- הרי לידיעתו, בפנים הוא צהוב היום.
יותר מכך – חלק מאיתנו מוזהבים קצת בפנים, בעיקר אלו שהזהב ירד מכיסם ועבר למצחם.
ומי שעלה קצת במשקל, והאוכל המקומי התמקם בכרסו הדשנה, יגלה מאוחר יותר, שבודהה קטן – מוזהב ומחייך – שוכן בתוכו בנחת, ומסרב לעזוב.
אבל בגדול – אין שינוי מהותי בציניות , בנוקשות, בהסברים הרציונליים, ובתחרותיות שלנו. תכונות אלו כה יציבות אצלנו, שאפילו תאילנד המפתה והצבעונית אינה יכולה להשפיע עליהן. אולם היא אכן השפיעה על חושינו ויצרינו הבסיסיים, ועוררה אותם מקפאונם.
ומה קרה לאני הקבוצתי שלנו ? חברי "קיבוץ ברעם", הפכו למשהו רך יותר – "ברְהָם גרופ". הקיבוץ קיבל את צורתו הנחמדה : חבורה של חברים נחמדים, מחייכים, מתחשבים, מוותרים, סלחניים, יותר חבריים אחד לשני…. עד "שהזרים" החלו להתלבט – שמא השד אינו נורא כל כך.
נכון, כל יציאה יחד יוצרת את השינוי הזמני הזה. אבל כאן בתאילנד המפגש קיבל קוים אינטימיים יותר. לא רק אוכלים ויושבים יחד, אלא גם מתפשטים ומתלבשים קרוב מאוד אחד ליד השני, שומעים את הקולות מעבר למחיצת הגבס, מדברים על נושאים מאוד אינטימיים, יותר מן המקובל, מגלים צלקות ישנות בגוף, מתחלקים בסיפורים אישיים וסודות היסטוריים (כך למשל רותי הפכה שוב לסימון), ואולי אפילו נעשינו יותר חושניים, כקבוצה, בהשפעת האוירה המקומית. יותר מכך אין לומר, צריך להשאיר מעט מקום גם לדמיון.
בסיפור המקורי, "המלך ואני" – המלך מת בסיום והליידי המאוהבת, בכל זאת עוזבת לאחר שגם היא התרככה והתגמשה לא מעט. ומה בסיפורינו?
גם אנו עוזבים בסיום, עם חיוך מבויש על פנינו, ומשאירים מאחורינו את "סדום ועמורה". או אולי את "גן העדן- האבוד" של הילדות. ממנו גורשנו עוד מימים ימימה וגם אם הצצנו שוב – אנו לא נוכל לחזור אליו.
16.2.00 פאטיה, יאיר פלגי,
במסגרת טיול לתאילנד עם קיבוץ ברעם