בגידת הגוף כואבת ועצובה היא

אנו נושאים אותה כל חיינו,

אבל בהגיענו לגבורות היא

ממשית ונוכחת כל יום, וכל היום.

 

גם בלילה אין היא עוזבת אותנו

וחודרת עמוק לתוך חלומותינו

חלומות של פרידה, עזיבה, נפילה, בגידה,

ואף נטישה פתאומית

 

היא מעסיקה ומפחידה אותנו ללא הרף,

ואף מונפת מעלינו כגזירת גורל, ״כחרב דמוקלס״ *

העומדת לנחות על צווארנו כל רגע בהפתעה

 

והעובדה, שהגוף שלנו שירת אותנו

בנאמנות, לאורך כל הדרך, אמיץ וחזק

גמיש וצעיר ולעיתים אף מעל ומעבר לצפוי

אינה מנחמת עתה, בהגיע רגע האמת

 

בהגיענו לגבורות, אין זה פחד סתמי היפותטי

אלא מציאות נוכחת, העלולה להתרחש ממש עתה

כל דקה כל שנייה, כל תנועה לא זהירה

כל הנף תנועת יד או רגל, או כל תנועת צוואר פתאומית

 

לעיתים זה כאב חולף כעקיצת נחש,

כאבן חדה שדרכנו עליה יחפים בטעות,

או מבט לא ממוקד שלא מאפשר לקרוא את הכתוב,

ולעיתים עייפות לא מובנת הצונחת עלינו לפתע

 

כל עצימת עין לא מודעת, היא רמז,

כל כתם חדש על הגוף, כל נפיחות ברגל,

כל תנועה סיבובית, כל איבוד שיווי משקל,

וכל נפילה סתמית, הן רמז לתחילת הסוף,

 

הגוף שכל חיינו היה בשליטתנו

לפתע מסרב להישמע לנו

כאילו הוא אכן בוגד בנו עם הגורל,

עם יד המקרה, או הגרוע מכל –

עם מלאך המוות שותפו הנצחי

 

בכל הרמת ראש בניסיון להביט קדימה,

לראות למרחוק, אני רואה רק ערפל אפור

וכל צבעי הקשת נעלמו ואינם

והאפור הופך לשחור, והגוף

מחייך אל המלאך, כאומר :

"הסוף קרב, עוד רגע קט והוא שלנו"

ואני חושב לעצמי "אכן הגוף הוא בוגד גדול מאוד",

ואין בו רחמים ולא נחמה.

 

והנה כצפוי

הוא מנתק את כל החוטים המחברים בגופנו

את כל המיתרים והגידים שלנו, את כל רסיסי

התקווה האבודה, ואת כל חוטי האור המהבהבים

 

ושוב לא נוכל להמריא בכיף

בריחוף אחרון לקראת האין סוף

בחיוך אפלטוני אל האופק המתוק

בתקווה אבודה חסרת כל סיכוי

כי המלאך- כבר הניף את חרבו

 

ועתה, תוספת למאחרים בנשף *

 ואז, כשהכול כבר נראה אבוד וסופי

קורה נס קטן:

הגוף פתאום, מתעשת ואומר לך :

"הי אני בסדר גמור, כלום לא קרה,

זו סתם גחמה קטנה,

מה זאת הפניקה המוגזמת הזו שלך" ?

                                            יאיר פלגי 17.6.21

* הרהורי בוקר מורבידי  

* חרב דמוקלס – בהשאלה – סכנה מתקרבת

* מבט פסימי-אופטימי על "שמחת הסיום,"