הזיכרון שלי הוא מכשיר עדין ורגיש

ככול שאני לוחץ עליו יותר,

כך הוא חומק ממני מהר

אבל, 

ברגע שאני מרפה ממנו, וכאילו "מוותר"

הוא חוזר בדרך פלא מהירה לפעולה

ומעלה חיוך של ניצחון על פני, כאילו

מהתל בי.

כי האמת היא שככול שאני

"מתקדם בגילי" ומזדקן  כך הוא

נסוג לאחור ומסתתר ממני  

והנה קרה לי נס, ולפתע הוא שב לחיים

ומעלה בחכתו אירוע חשוב שאבד לי

אבל

האם הוא אכן אמין ומדויק, או שמא

שוב הוא מתעתע בי, ומייצר סיפור שאכן קרה

אבל לא כפי שאני זוכר אותו עתה,

במילים אחרות, יתכן "והוא שתל בי" דבר מה קרוב,

אבל לא מדויק כלל, ובקסמיו שכנע אותי לחשוב

שאכן אני זוכר טוב ומדויק את מה שקרה

אבל

לעומת זאת, את מה שעלי לזכור, כי זה

קרה לפני רגע, למשל, היכן הנחתי את משקפי ?

המנגנון המשוכלל והאיכותי שלי לא רשם זאת כלל,

ועתה, עלי לחפש את אוצרי ברחבי דירתי

ואילו מה שקרה לפני שנים רבות הוא זוכר היטב,

לפרטי פרטים, לכאורה, כלומר הזיכרון שלי משחק בי,

מעין משחק של חתול ועכבר מציץ ומופיע, מחייך,

ואחר קופץ ונעלם – ולך חפש אותו בתוך נפתולי מוחי המדושן

אבל

אם אקבל אותו בחיוך, והבנה, שאכן כוונתו טובה,

אך הוא פשוט עייף משנות עבודה רבות וקשות ,

הוא ימשיך לשרת אותי עוד שנים ארוכות.

                                            יאיר פלגי 5.6.21

* מחשבות והרהורים עם עצמי