"דור שני", זהו השם שבו מכונים בניהם ובנותיהם של ניצולי השואה, שנולדו לאחר השואה. זהו גם נושא מחקרי השנוי במחלוקת בתחום האקדמי, התיאורטי וכן בתחום הטיפולי הדינמי.
יש חוקרים הטוענים שלא ניתן למצוא סימנים ברורים של הטראומה בבני הדור השני, ורובם הגדול מתפקדים באופן בריא, ואף מצטיינים בחייהם ועבודתם, לעומתם חוקרים אחרים טוענים שאכן יש העברת הטראומה לדורות הבאים. לטענתם, אף שבני הדור השני לשואה לא חוו ישירות את חווית השואה, הרי השפעת הטראומה שעברו הוריהם ניכרת בהם במידה זו או אחרת, וזוכה ליצירת קשיים נפשיים שונים ברמות שונות.
כלומר, על פי גישה מחקרית זו, הדור השני לשואה העלה מספר שאלות טיפוליות ומחקריות בפסיכולוגיה. האם טראומה נפשית שחווה הורה יכולה בכלל לעבור לילדיו אף שלא היו נוכחים בעת הטראומה? וכן מה ביטוייה הנפשיים של העברה זו לדור השני והשלישי?
קיימת הסכמה על היווצרותו של דפוס תקשורת ייחודי, אותו זיהו הפסיכולוגים כמאפיין תקשורת בין הורים שחוו טראומה לבין ילדיהם. דפוס זה כונה בשם "קשר השתיקה". זו היא ההסכמה שבשתיקה, במשפחות רבות, אך לא בכולן, של ניצולי השואה, שלא לדבר על טראומה של ההורה ולנתקה מחיי היום-יום של משפחה בצורה קיצונית. הצורך בקשר השתיקה נובע לא רק מהצורך של ההורים לשכוח ולהסתגל לחייהם לאחר הטראומה, אלא אף מאמונתם כי תיאורי הזוועות שחוו בתקופת השואה עלולים לפגוע בהתפתחות הנפשית התקינה של ילדיהם. מקובל להתייחס לכמה מישורים נפשיים של סימנים אפשריים נוספים, ייחודיים לבני דור שני:
קשיים בתהליך הגדילה וההתפתחות הנפשית של בני הדור השני.
אחת התופעות הנצפות אצל חלק מבני הדור השני, הוא קושי בהתייחסות ההורים שלהם אל תהליך הגדילה והפרידה שלהם בבגרותם, ובניית נפרדות בינם לבניהם.
ניצול השואה לרוב, לא תמיד, הוא אדם בודד ביסודו (למרות שיש לו משפחה), למוד אובדנים רבים וקשים. הדמויות המשמעותיות לו, אבדו ואין לו אנשים איתם יכול להתחלק. לכן הוא זקוק למישהו שיוכל להיות אתו, להאזין לו ולהגיב בצורה אמפטית. לרוב אחד, או יותר מהילדים ממלא תפקיד זה.
באופן לא מודע, הילד/ה מגויס למשימה והופך לאדם הנמצא עבור הוריו כמאזין, כמטפל. כמי שמוטל עליו "לרפא את כאביו של ההורה", לפצות אותו על כל מה שאיבד. לכן יש קושי להורה לראות את הילד כאדם נפרד. כאשר הילד מנסה להיפרד ולצאת לעצמאות הוא מעורר אצל ההורה כעס ואכזבה. האכזבה הזאת בולמת לעיתים את היציאה החוצה: איך הילד יכול לנטוש את ההורה הפגוע והכואב, כיצד יתרחק אם יש בכך סכנה לפגוע ולאבד את הקשר להורה? בנוסף מתעוררים בו רגשי אשמה כבדים, על "נטישת ההורה" המקשים על תהליך הפרדה.
בנוסף, העצמאות והנפרדות של הילד מאיימות על ההורה, כיוון שזה מהווה אובדן נוסף. באופן עמוק יותר הילד נתפס כייצוג של מה שההורה יכול היה להיות לולא הטראומה, ואת תהליך הגדילה התקין שהופרע. כמו כן, הורים ניצולי שואה נוטים להיות חרדים, חשדניים, ומפוחדים מפני הסכנות בעולם. גישה זו מועברת לילד: כי "העולם לא בטוח ילד, לא כדאי לך לצאת. עדיף לך להישאר כאן, בסביבה הבטוחה לידי". הקושי להיפרד, לצאת החוצה לעולם, קשור גם לכך שילדי הדור השני היו בדרך כלל ילדים עם צרכים רגשיים לא מסופקים. כיוון שההורים היו לעיתים מדוכאים, אבלים, וכואבים. לכן לא תמיד יכלו "להיות שם" עבור הילד, כהורה מכיל, מחנך ומחזק.
סביב החסך הזה נוצר צורך להיצמד להורה מתוך המשאלה שלא לוותר ולקבל את היחס החסר. כאשר הצורך ההתפתחותי להיפרד גדל, הילד נבהל ממשאלות העצמאות והנפרדות של עצמו, כיוון שאלה מסכנות עוד יותר את האספקה הרגשית לה הוא זקוק. הקונפליקט בין תלות לעצמאות מתגבר ומייצר מצבים ש"לא כדאי לגדול, כיוון שאז יכעסו עלי ולא אקבל כלום".
בסיכומו של דבר, ניתן לומר, אם כי יש להיזהר מהכללות, ילדי הדור השני גדלו כילדים בעלי יחס מאוד מיוחד ואמביוולנטי סביב נפרדות, ופעמים רבות הפתרון לקונפליקט בין הצורך ההתפתחותי לגדול ולהיפרד, לבין הצורך להישאר, נשאר לא פתור, מורכב ומסובך ואף מעורר הרבה כעס אצל הילד. כך, ילדי הדור השני תופסים במקרים רבים את עצמם גם בבגרותם כחלק מן ההורים, כשלוחה שלהם. וכאנשים בוגרים הם עושים מאמץ גדול להתאים את עצמם ולרצות את ההורים וסביבתם, או בדיוק הפוך, "בורחים כמה רחוק שרק אפשר".
תופעה נוספת המאפיינת לעיתים את בני דור שני, היא העברת הטראומה של הדור הראשון אל הדור השני. במקרה זה הטראומה נוצרת בעולמו הפנימי של הילד באמצעות תהליכי הזדהות לא מודעים. כלומר, אין מדובר בהתעללות מכוונת או בכוונה מודעת לגרום נזק לילד, אלא בתהליך נפשי המתרחש בעצמו ללא מודעות משני הצדדים.
בתהליך זה ההעברה היא בצורה סמויה דרך המרחב הנפשי שבין ההורה לילד. בסוג זה של העברה מדובר על תהליך שבו דרך הזדהות ראשונית ההורה מעביר, והילד "קולט" ולוקח על עצמו, חלקים מחוויית הטראומה של ההורה.
הילד מבין וחש שלהורה קרה משהו נורא שהוא בלתי נגיש, וגם לא מובן, וכך נוצר צורך פנימי להבין את ההורה, והוא מתבטא בחלומות, ובפנטזיות הבאות להשלים את "הפער", להבין את מה שקרה. רבים מבני דור שני הם יוצרים, כותבים או מוזיקאים, וכך מנסים לעבד את חווית חייהם עם ההורים.
כמו מומיק, הילד מהספר ב "עיין ערך אהבה" של דויד גרוסמן, שמגדל במרתף הבית את "החיה הנאצית". כך, נוצר דבר שהפסיכולוגיה מכנה "חור שחור בחיי הנפש של הילד". זהו חלל שחור המלא בפנטזיות מודעות ולא מודעות בעלות אופי תוקפני וחרדתי, שמעצבות את חיי הנפש של הילד.
בכדי ליצור קשר עם ההורה: פעמים רבות החוויה של הילד היא שלהורה קרה דבר מה נורא, שהוא נמצא "שם", "בעולם רחוק ודמיוני", בתוך החור השחור, והמגע אתו חסום. הילד רוצה ליצור מגע עם ההורה באמצעות הניסיון להגן עליו או לרפא אתו, או לעזור להורה. הילד בעצם זקוק לו, להורה, כבריא ומתפקד, לכן הוא מנסה להבין מה קרה, בכדי לדעת איך לסייע לו.
תפקידו של המטפל
תפקידו של המטפל בעבודה עם בני דור שני לשואה, הוא מורכב ועדין מאוד. ראשית עליו ללמוד את המורכבות הרבה של חיי הנפש של ילד או אדם בוגר ייחודי זה, ואת מורכבות הקשר ילד – הורה, שעבר את השואה. בלי הבנה זו ברמה העובדתית, ההיסטורית, הנפשית והרגשית אין סיכוי לתהליך טיפולי אמיתי ויעיל, כי המטפל חסר את הכלים והידע למלא את תפקידו.
לכן על המטפל לעבור הכנה ולמידה רחבה של תופעת השואה, ומורכבותה הנפשית, מבחינת ההורה והילד, וזאת בכדי שתהיה בו את היכולת להיות אמפאטי, רגיש וזהיר מחד, אבל לא מעורב רגשית כמו ההורה. זו עבודת "אריגה עדינה" ומורכבת המלאה מכשולים וסכנת, כישלונות אמפאטיים מחד מצד המטפל, וסכנות של ריחוק וניכור מאידך.
יחד עם זאת זו עבודה מרתקת ומעניינת ומלאת אתגר למטפל ולמטופל גם יחד. רבים מבני הדור השני, והשלישי נעזרים רבות בטיפול הדינמי, בכדי לפתור ולהקל את מערכת היחסים המורכבת שלהם עם הוריהם. (דיון נפרד יתקיים על הדור השלישי, שבחלק ממאפייניהם הם דומים לדור שני, ובחלק אחר הם שונים).
ד"ר יאיר פלגי 14.10.16