הוֹי
נְשֹׁרֶת רַדְיוֹ-שׁוֹאָתִית שֶׁלִּי,
מָה אַתְּ עוֹשָׂה בְּתוֹכִי?
מִי אַתְּ וּמָה אַתְּ בְּקִרְבִּי
וְכֵיצַד חָדַרְתְּ מִתַּחַת לְעוֹרִי?
הַאִם אַתְּ מִקְבָּץ נִצְחִי
שֶׁל גַּעְגּוּעִים אֵין קֵץ
לְרַכּוּת, לְחֹם וְאַהֲבָה
וְעֶרְגָּה לְלִטּוּף שֶׁל אִמָּא?
הַאִם אַתְּ עַצְבוּת כְּבֵדָה,
כָּל צַעַר הָעוֹלָם,
הַנָּעָה לְלֹא הֶרֶף
בְּמַעְגָּל סָגוּר בְּתוֹכִי?
הַאִם אַתְּ בְּדִידוּת הַשּׁוֹאֶבֶת
אוֹתִי אֶל תּוֹכֵךְ
עַד עִמְקֵי תְּהוֹם הַנְּשִׁיָּה
שֶׁלֹּא נִתָּן לְהִשְׁתַּחְרֵר מִמֶּנָּה?
הַאִם אַתְּ כַּעַס צָבוּר,
לְלֹא סִבָּה נִרְאֵית לָעַיִן,
הַמְּכַרְסֵם יוֹם יוֹם
אֶת נִימֵי הַתִּקְוָה?
הַאִם אַתְּ פֶּסִימִיּוּת מְעִיקָה,
הַבְּנוּיָה עַל נִסְיוֹן עָבָר רָחוֹק,
עָבָר חֲסַר תִּקְוָה
הַטָּבוּעַ וְסָפוּג בְּדָמִי?
הוֹי נְשֹׁרֶת,
אַתְּ בְּדָמִי, בְּנִשְׁמָתִי
מְחַלְחֶלֶת וְחוֹדֶרֶת לְלֹא הֶרֶף
לְכָל נִימֵי נַפְשִׁי!
הוֹי
נְשֹׁרֶת רַדְיוֹ-אַקְטִיבִית פְּרָטִית שֶׁלִּי,
אַתְּ כֹּה שֶׁלִּי וְחֵלֶק קָבוּעַ מִמֶּנִּי
עַד שֶׁאֵינִי מַרְגִּישׁ כְּלָל בְּקִיּוּמֵךְ
אֶלָּא כַּחֲלִיפַת גּוּף צְמוּדָה וּמֻתְאֶמֶת
הַנִּסְפֶּגֶת לְתוֹכִי וְקַיֶּמֶת בִּי
כִּנְשֹׁרֶת רַדְיוֹ- שׁוֹאָתִית שֶׁלִּי.
יאיר פלגי, 21.12.01
* השיר נכתב בעקבות דיון שהתקיים ביחידה הפסיכיאטרית בעפולה. המטרה הייתה, לנסות להבין את הפתולוגיה של ניצולי שואה במבט מחודש, האומר שהפתולוגיה הייחודית להם, נולדה כתוצאה מטראומה איומה שהטביעה "חותם רעלי" נצחי בנשמתם. באופן מטפורי ניתן לתאר תופעה זו כ"נשורת רדיואקטיבית שואתית" שנספגה בדמם ובנפשם, ושוכנת בהם כחלק קבוע מקיומם וזהותם (עצבות, בדידות, חוקי קיום ייחודיים, חריגות וכו'). הסבר זה מתאים מאוד להבנת התופעה של בני דור שני לשואה. כיום מקובל לראותם כסובלים מתגובה פוסט טראומטית כרונית ייחודית.