אמא שלי, סדנקה, היא הבת הצעירה מתוך שמונה בנות למשפחת ליאורה ויעקב שטרן. האחות הגדולה שלה, זורה שנוולד, היא האמא של דודה בלנקה, ואחותה השניה זלטה בלס, היא האמא של דוד מילן. כלומר בלנקה, מילן ואני אנחנו בני דודים והאמהות שלנו אחיות. הסבתא המשותפת שלנו ליאורה שטרן, היא הבת השלישית מתוך שבע אחיות, למשפחת יוהנה מוזס שמוצאה מאוסטריה בורגנלנט, ומשם עברה המשפחה ליוגוסלביה.

את אמא שלי, איני מכיר ואיני זוכר, כי נפרדנו לפני שאני יכולתי בכלל להכיר או להבין משהו, אבל תמונה אחת, בה נראית אישה נאה המחזיקה תנוק בידיה, והיא מחייכת אליו את אותו החיוך המיוחד המיועד רק לתינוק המיוחד שלה, והוא ישן לו בנחת ובבטחון בידיה. מתמונה זו אני שואב הרבה בטחון ואמונה שהיתה לי אמא אוהבת שידעה להעניק לי משהו מאוד חשוב ובסיסי לחיים. יש בחיוך ובפנים שלה משהו נעים ומבויש מעט, וגוף חטוב ואטלטי אותו אני מכיר מתמונות אחרות שלה.

היות והיא נולדה ב 1910, הרי שבתמונה בה היא מחזיקה אותי כתינוק 1942 היתה בת 32. כלומר לא "אמא צעירה", ילדונת שזה עתה התחתנה, אלא אישה באמצע חייה, שזה עתה נולד לה בנה הבכור, והיא נמצאת באמצע החיים ובאמצע מלחמת העולם השניה העומדת להחריב את כל העולם. אם כך מאין שאבה את הכח ואת אותו החיוך הבוטח והמאושר כאשר היא מביטה בי ? האם זהו החיוך השמור לאמהות שזה עתה נולד להן בנם הבכור, והאושר מכסה ומסתיר מהן את כל צרות העולם באותו הרגע ? או אולי התנוק הזה מעורר איזו תקווה קיומית נסתרת של התחלה חדשה שבזכותו הכל יסתדר איך שהוא בסוף. 

מה חשבה אמא שלי באותו הרגע? עד כמה היתה מודעת ומחוברת למציאות האיומה הסובבת אותה ? האם באמת האמינה שהכל יסתדר? מן אמונה אמהית תמימה פנימית, שמבוססת רק על האושר האישי של הרוך והחום, אותה התגיסות אמהית מיוחדת, עבור התנוק שלה, וזה מספיק עבורה לאותו הרגע? מה באמת עבר בראשה? מה היא חשבה לעצמה? איך יתכן שהחליטה להביא ילד לעולם באמצע התוהו והכאוס הנורא? האם זהו דחף הקיום שהוא חזק מכל הגיון ברגעים אלו? האם גם אני יכלתי לנהוג כך?

הו, כמה שאלות יש לי לשאול אותה, את אמא שלי, ולא הספקתי אפילו אחת. הו, כמה געגועים יש לי אליה, שהם חסרי כל הגיון, כי איך יתכן להתגעגע למשהי שכלל איני מכיר אותה? הו, כמה כעסים יש לי עליה שאין להם מקום ולא כתובת. הו, כמה כאב יש לי אליה שאינו מחובר לשום דבר ברור, אלא רק לתחושה עמומה אותה אני שומר עמוק בפנים.

הו, מי יודע כיצד היו מתגלגלים חיי לו נשארה אמא בחיים וגידלה אותי כילד רגיל? האם היתה כאותן אמהות שעברו את השואה ו"גילגלו את הטראומה" לדור השני? האם הייתי יוצא יותר חזק, או אולי דווקא יותר חלש לו נשארה בחיים? מי יכול היום לדעת?

לא פעם שאלתי את עצמי האם יתכן שאותו "מעט חום אמהי" שקיבלתי ממנה באותם חודשים בהם הינו יחד, הספיק לי בכדי לבנות חיים שלמים? 

הו, אמא רחוקה שלי, אני כותב עליך דיון אינטלקטואלי מרוחק, מבלי יכולת באמת לגעת בך. אבל האם בכלל ניתן לגעת בך? לחוש שוב את אותו מבט אוהב מלטף המלווה אותי רק דרך התמונה. אני יכול לחשוב על זה וזה לבדו מחמם בי משהו רחוק רחוק, אבל טוב ואופטימי. כן, היתה לי אמא אוהבת, שאיבדתי אותה שם, בראשית הדרך, אבל היא איתי גם היום. והיות ואיני יודע עליה פרטים ממשיים, אני יכול לצייר לי אותה כרצוני ולעשות אותה כזאת מושלמת וטובה, כזאת מן אמא אידילית שכל כולה רק חום ורוך של חיוך אוהב לנצח.

הו, "תערוכת ציורים פרטית שלי", אני כבר מתחיל לאהוב אותך ! אז למי איכפת בכלל אם זה נשמע קצת אינפנטילי, זה שלי.

יאיר פלגי ,   13.1.2000