תמונה זו מורכבת ורגישה במיוחד, ויש בה מגוון עשיר של צבעים, מגוונים בהירים ושמחים ועד לצבעים חזקים וכהים מאוד.
בלנקה היא בעצם האמא הראשונה שאני מכיר במודעות שלי. רגשותי כלפיה מעורבים מאוד, מאהבה גדולה, הראשונה בחיי, ועד כעס, אכזבה ותחושות של "בגידה". ובסוף חייה תחושות של רחמים, צער וכאב על בדידותה והיסגרותה בתוך עולם צר ומוזנח. בכלל בלנקה מצטיירת בעיני כאדם עם ניגודים, עליות ומורדות, ושנויים דרמטיים במהלך חייה. מדמות של אישה צעירה, חיננית, מלאת מרץ וכוחות בלתי רגילים להתמודד מול אירועי חיים בלתי רגילים מלחמה, צבא, הגירה, אימוץ וכו' בזכות חביבותה, תכונותיה וכישרונותיה. ועד לתקופות של יאוש חולשה, חוסר אונים, ובסוף ימיה אף תקופות ארוכות של הסגרות, דכאון והזנחה עצמית.
מעולם לא כתבתי ואף לא ניתחתי את מערכת יחסי המורכבים איתה, ולכן יש בכך איזו תחושת ראשונות לנסות ולהבין את מערכת יחסי הרגשיים איתה. היא הופיעה בתוך חיי בשנת 1946לאחר סיום מלחמת העולם השניה. בניגוד לכל ההגיון הילדי שלי, באה ולקחה אותי לפתע ממקומי "הטבעי", הכפר והמשפחה בה גדלתי וחשבתי שהיא שלי. היא הופיע כמטאור מעולם אחר, אשת העולם הגדול , שזה עתה חזרה מאיטליה שם היתה בתקופת מלחמת העולם השניהיחד עם כוחות בנות הברית כמתרגמת, והכריזה שאני שלה.
תמונה בודדה, בה רואים אישה מטופחת כבת 40 מחזיקה ילד כבן 4 על הידים מתארת את הרגע בו היא "מקבלת אותי" לאחריותה כ האמא החדשה שלי. היא נראית מאוד גאה ושמחה ואילו הילד נראה כאינו מבין מה קורה כאן, מדוע עליו ללכת עם האישה הזרה הזו. מספרים שבכיתי מאוד ולא רציתי כלל ללכת איתה אולם היא היתה כה בטוחה ונחושה בדעתה, כבשה אותי בסערה. מהר מאוד מצאתי את עצמי מאוהב בה כל כולי, והיא הפכה להיות שותפתי האמיתית לחיים, בפרק של זאגרב, עם הבטחה להיות שלי לנצח. הבטחה שהחזיקה מעמד רק כמה שנים באופן מלא, עד עליתנו ארצה, ואז הלכה ודעכה ככול שאני מצאתי את עצמי, לבדי, בעולם החדש המכונה קיבוץ, והיא הלכה ובנתה את חייה בירושלים.
דודה בלנקה, שבתקופה מסויימת אף קראתי לה אמא והיא עד סוף חייה ראתה אותי כבנה, היא בת גילה של אמי, גדלה והתחנכה בבית יהודי גדול במרכז העירה וורז'דין, בית של משפחה ענפה ועשירה. היא היתה הבת הבכורה והמפונקת במשפחת זורה ואלפרד שנוולד ולה אח צעיר, ארתור, שניספה במהלך השואה. בלנקה אישה נאה ואינטלגנטית גדלה על התרבות של הממלכה האוסטרו-הונגרית ידעה שפות רבות, אישה סקרנית ומלומדת, שאהבה לקרוא והתענינה בתחומים רבים.
היא היתה אמא נהדרת, מלאת תוכניות ומעשים, אמא של סיפורים והרבה דיבורים. אולם כפי שהופיעה בשמי, ככוכב מטאור כך גם נעלמה מחיי במהירות תוך שהיא משאירה מאחוריה שובל של אכזבה קשה. אני זוכר את עצמי בימי הראשונים בקיבוץ, מהלך בודד במדרכות, עם עינים דומעות, מנסה ללא הצלחה להבין, מדוע "זנחה" אותי לפתע. כאילו לקחה אותי מכפר אחד, והניחה אותי בכפר אחר, ואני כילד לא מבין את תחילתו של הסיפור ולא את סופו.
היתה בה רכות ואהבה, גאווה ושמחה, ועיניים שמבטיחות את העולם. בקירבתה חשתי בטוח, ואפילו גאה בכך שיש לי כתם לידה קטן על הרגל, כי בזכותו היא תוכל למצוא אותי בכל מקום, ולעולם לא אוכל שוב ללכת לאיבוד. קנאתי לה מאוד, כאשר היתה מגיעה לביקור, ומבלה את זמנה עם אחרים ולא איתי אז נפתח אצלי חשבון לא סגור איתה
חשבון שהכיל הרבה כעסים. תחילה הייתי אוסף לעצמי בפנקס קטן את כל הדברים הרעים שקרו לי, מחכה שתבוא לביקור ותחזיר "לרעים" כגמולם ותיקח אותי חזרה אליה. אולם כל ביקור שלה עורר בי עוד ועוד אכזבות, ותקוות שהלכו ודעכו, עד להכחדה של אותה אהבה צעירה שחייבה אותי לחפש לעצמי אהבות (ואמהות) חדשות.
הסיפור עצמו הרבה יותר מורכב. דמויות רבות נוספות קשורות בו ומשפיעות על מערכת היחסים: הדוד יוסף, בעלה, שעלה ארצה מאוחר יותר, ועבורו בעצם היא ויתרה עלי וגם על רצונה להצטרף אלי לקיבוץ, דודה מרים אחות אבא שלי, שגם לה היו דעות ועמדות חינוכיות ברורות, וכן דמויות חדשות מתוך הקיבוץ שהלכו וקיבלו משקל רב בקביעת גורלי. מאוד יתכן שדוקא הויתור שלה עלי, ואולי אף מתוך מודעותה, הציל אותי מלהסתגר, יחד איתה בעולם הישן שחרב, ואיפשר לי לצמוח קדימה ולאמץ לעצמי זהות חדשה של "כמעט צבר".
מכל מקום, הכאב הישן של אותה אהבת ילדות, אהבה אבודה לאמא שאבדה, מצויה בי לתמיד, זהו עוד אחד מחוטי העצב המלווים אותי תמיד.
בלנקה פגישות אחרונות בבית החולים
כשהגעתי, ראיתי אותך שם, שוכבת חסרת אונים, "כמו מתה". עיניים חצי פתוחות, לא עונה, מבולבלת, לא יודעת דבר. קטנה ומסכנה, בוכה מדי פעם בקול של ילדה מסכנה. "למה עשיתם לי את זה"? שאלת לפתע במשפט בהיר שאינו שייך לתמונה שלך כאן.
בודדה, אומללה, חסרת זהות, בין רגע סתם מישהי. "האישה ההיא, עם הזהוםבשתן" אמרה האחות בחדר המיון.
פעם, בלחץ הרופא הבטת בי וזיהית אותי: "יאיר, כן", ומיד חזרת למצב ההלם שלך. חשתי רצון למסור להם פרטים, שתפסיקי להיות אנונימית עבורם, אלא מישהי עם זהות והסטוריהבן אדם. אבל האחיות היו עסוקות מדי בשלהן, תקעו מחטים, הכניסו בך חומרים, הוציאו דם….. במין גסות כזאת חסרת התחשבות אישית, כאילו זו אינה האמאאו הסבתא הפרטית שלהן…אז למי איכפתואת הקטנה נלחמת בהן כל הזמן: צעקת, בכית, התנגדת, קרעת את הזונדהעד שנאלצו לקשור אותך למיטה.
הו אלוהים, אל תזנח אותי לעת זיקנה" , אמר טכנאי הרנטגן, כאילו לעצמו, תוך כדי עבודתו. כה קטנה היית בתוך המיטה הגדולה, לא דיברת כלל, רק נאנחת כאשר התאים את תנוחתך לצורכי הצילום.
חשתי זר, רחוק, מנוכר, כואב וחסר אונים כמעט כמוך. רודף אחרי האחיות כדי שמשהו יגש אליך, יתיחסויקבע מה צריך לעשות עכשיו. חדר המיון היה עמוס, באים ויוצאים, רעש מתמיד וצעקות, ואת שכבת שם כאילו לעצמך, בלי בושה, גם כאשר החולצה התרוממה, כך בשקט-אומלל, במן תרדמה של שוק, בלבול ואי ידיעה ("האם היא בכלל מבינה"? שאלו אותי שוב ושוב). אסור להזדקן חשבתי לעצמי! ואם כן, למות בבית ולא כאן בתוך בית החרושת, בו בין רגע אתה מאבד זהות, כל חייך נמחקים בבת אחת, ואתה הופך להיות אנונימי, אף אחד, סתם אישה עם שם של מחלה, בעיה. למה יצרנו לעצמנו, כחברה, מן דבר מפלצתי כזה. אלוהים שמור אותנו מן הרעה הזאת.
חשתי שזה יותר מדי בשבילי, רציתי לקום ולברוח משם, הרי איש אינו מכיר אותי כלל, כולל בלנקההשעות זחלו לאיטןודבר לא נשתנה או קרה. היא "שכבה להם" שם באותה תנוחה, ללא תזוזה, כפי שהניחו או סובבו אותה. ואני תהיתי עם עצמי מה אני עושה כאן, בודד, זר, מנוכר ולא שייך. אבל בפנים עמוק עמוק ידעתי, "רק אני ואת, קיימים בעולם הזה, מן העולם ההוא הישן הרחוק, ועתה נשארתי לבדי לעד ".
כה קטנה,
הביטה בי, אבל לא הייתי בטוח שמזהה אותי. אחרי שהתקרבתי אמרה שקשה לה לראות. הרכבתי לה את משקפיה הכבדים. דיברה איתימעט וביוגוסלבית. משפט צלול, ואחר שוב משפט לא מובן. "לא אחזיק מעמד, אני לא יכולה יותר", כך לפתע בלי כל הכנה, זרקה בשקט לעברי. שכבה בלי יכולת להזיז ראש או יד, רק אצבעות היד נעו כאילו מעצמן.
אחזתי בה ודיברתי אליה כאילו רגיל. אחיזתה היתה חזקה במפתיע. כה חלשה נראתה לי, ולחיצת ידה כה חזקה. ניסתה להסביר לי דבר מה שצריך להשלימו, איזו משימה (חשאית), בלתי גמורה, אבל אני התקשתילהבין.
הבטתי בידה המונחת בידי, וראיתי את טבעת הנשואיןשלה, זו שאינה יורדת לעולם מידה. נאבקתי עם הטבעת שלחצה לה ויצרה בצקת, בכדי להורידה ולצרפה לזו שביד שמאל. היא לא עזרה לי אבל גם לא התנגדה. בסוף הצלחתי לחלץ את הטבעת, כאילו בכך ניתן היה להצילה.
הרופאים אמרו לי שמצבה משתפר, אולם אין בה רצון חיים. אינה נאבקת כלל. להפך, לא מוכנה לעזור להם, כאילו החליטה למות. "אמרו לי שאינך רוצה לחיות – אם כך מדוע אחזת בידי כה חזק? מהיכן הכוח הזה באותן כפות ידיים שחדלו לתפקד"? מוללת באצבעותיך ללא הרף את הסדין, כאדם שחושב על משהו, או כאילו עשית איזה חשבון פנימי עם עצמך. מדי פעם עוד אמרת דבר מה לא מובן, אבל לאחר מילה או שתיים היית שוקעת מעיפות ואחר שוב מתעוררת. כשניסית להסביר לי ואני לא הבנתי – נתת בי מבט של וויתור, כאילו אומרת לי: "לשם מה כל המאמץ הזה, אני הרי כבר סיימתי, ואתה אינך יכול להבין".
זו לא היית את, דודה בלנקהשלי, המוכרת לי. אבדה בך החיות, הרצון, המאבק האמיתי. נשאר רק שריד, לחיצת היד, זכר בודד לאותה האישה, היודעת, המבינה, המתעניינת, בעלת המבט היודע לקרוא מחשבות של ילד קטן. מישהי שאפשר להחזיק בידה ולחוש בטחון מלא, שאינך הולך לאיבוד, אתה מוגן, אתה בידיםהחמות של דודה בלנקהאת הצגת אותי לא פעם, ובצדק: הבן שלי", אבל שנינו ידענו איזה סוד מורכב מסתתר מאחורי משפט קצר זה.
שמחתי מאוד כאשר חזרו אלי, בתחילת הלוויה, שתי הטבעות שלך, כזכר וחיבור אחרון.
כשבאתי בבוקר, עם יובל, לבקרך, ראיתי מיד שהמיטה ריקה. כששאלתי? חשתי שהאחיות מתחמקות ממני, ועדין "סרבתי להבין". כשחיכיתי לאחות האחראית, המשכתי לבדוק בחדרים הסמוכים, בולש להיכן העבירו אותך? רק כאשר אמרה האחות – במן יובש מצומצם…… נפטרה! תפסתי כמה עוור הייתי, ולא רציתי להבין את הרמזים. רגע של שתיקה השתרר בינינו, הלם, מבוכה, בושתי בעוורוןשלי…… ואחר מיד ירידה לפרטים הטכניים. הוי, כמה תמציתי ופשוט הוא המוות מפיה של אחות תורנית.
שמחתי שיובל איתיבאותו הרגע, משהו בלי מלים עבר בינינו.
דודה בלנקהאישה קטנה מלאת חיים חום ואהבה, בודדה ואומללה בסוף ימיך, סגורה לך לנצח בתוך הבית הקטן בירושלים, ממנו לא תצאי יותר לעולם, אלא לדרכך האחרונה.
כך בחרת לסיים את חייך העשירים ומלאי התהפוכות. ולי, תמיד היית ותשאריאהבת ילדות ניצחית".
בלנקהנפטרה ביום שבת, כגאלול, תשמ"ט,
נקברה בחלקת קבר בהר המנוחות, גבעת שאול, גוש ע', חלקה א', שורה ג', קברליד בעלה יוסף
יהי זכרה ברוך.
ודרן, יאיר פלגי , 11.2003