שלום רב לכם למשפחות בן צבי (ילניק) ולוי,    שנה טובה.

בעקבות העסוק האינטנסיבי במלחמת יום כיפור, לכבוד 40 שנה למלחמה, חשבתי לשתף גם אתכם במעט מתוך מחשבותיי אז.

מצאתי וקראתי את היומן שכתבתי במלחמה משך שלושה שבועות הלחימה ברמת הגולן. את רוב הכתוב אני כמובן ממש כבר לא זוכר.

היומן מכיל כ 30 עמודים כתובים בדפדפת, על שני צידי הנייר שהולך ומצהיב, ומתוכו אני מעביר לכם תמונה אחת, לכאורה הזויה, כנראה חלום, שעברה בראשי תוך נמנום רגעי בתוך הטנק אחרי עשרה ימי לחימה, עייפות וטשטוש הולך וגובר, אבל זה אמיתי, כי כך כתוב ביומן מאז.

החומר ממתין כבר 40 שנה לפרשנות חדשה, אבל אין בי את הרצון לפתוח את הסיפור. היומן שהוא עדיין חסוי, מכיל בעיקר תיאורי המלחמה ברמה,

עד הכרזת שביתת הנשק, מתוכו אני מביא אנקדוטה קטנה, וכל היתר כבר כתוב בספרי ההיסטוריה. וזהו הסיפור החלום:

"כביש ארוך ושחור, לצידיו שוכבים כל פצועינו והרוגינו כאשר הם דקים כנייר, כאילו "כבושים" על ידי טנקים. בגדיהם לבנים ורק ידיהם מורמות, מנפנפות לשלום, לאותה נערה החולפת ביניהם וחיוך של אושר גואה על פניה. אחר כך התחלפו שם הדמויות, אם שכולה עברה בשדרה ופניה שחורים, בסוף הדרך השילה את בגדיה והפכה למלאך והתרוממה מעלה מעלה. דמויות רבות נוספות עוברות בשדרת הידיים, והתמונה הולכת מתפוגגת ונעלמת, רק תנועת הידיים הלבנות המנפנפות עדין מלווה אותי".

בסוף העמוד, מיד לאחר החלום, אני מתייחס למיכל, "מכתב לאישה הקטנה בבית, ואיני יודע אם תזכי אי פעם לקרוא זאת".

היומן נשאר איתי כל הזמן כי לא הצלחתי לשלוח אותו בדואר, ורק כשיצאתי לחופשה ראשונה הראיתי אותו למיכל.

כל מי שהיה ברמת הגולן במלחמה, זוכר שהכבישים היו צירי התנועה הראשיים, והקרבות התנהלו על הגבעות לצידי הדרך ולא על הכבישים.

הכבישים היו טחונים עד דק לאספלט, משרשרות הזחלים של הטנקים, וצבעם אכן היה שחור. לאורך צידי הכבישים עמדו כל כלי הרכב ההרוסים,

כאילו בתערוכה ארוכה של ניצבים המספרים את מה שהתרחש שם. אני מניח שזהו הבסיס הציורי לחלום, וכל היתר… הוא פרי דמיוני.

לא קשה לנחש מתוך התיאור שהמוות מהלך שם בדרכים, והחולם עסוק בשאלות של חיים ומוות.

זהו, זה מספיק אני חושב, כדי לתאר איפה הייתי היום בדיוק לפני ארבעים שנה.

אוהבים

מיכל ויאיר ושתהיה שנה טובה, בריאה וללא מלחמות…  14.9.13