יובל ואודי שני בני
מכתב לכם אני שולח
כדי אותכם קצת לשמח
שמעו בנים סיפור מוזר
על אבא שלכם – "חייל"
שהביתה לא בא בכלל
לפני שהחמה כאן מתעוררת
כבר מנוחתו נודדת
מהמיטה הוא חיש גולש
ואינו צריך להתלבש
אבא (החייל) סדין כלל לא מכיר
והפיג'מה (עם הג'ירפות) הוא השאיר
במיטה נעליים לו יש
וגם הכובע הוא חובש
השניים לא צחצח
והפנים כלל לא גילח
כי המים זה מוזר
אינם נוזלים היום בכלל
בתוך הברז הם יושבים
ואליו רק מחייכים
השדות את זאת שמעו
ומרוב אימה קפאו
והשלג השובב
כיסה הכל כמו חלב
שמע את זאת אז דוד פורים
ואותם למסיבה מיד הזמין
אך השמש קנאית
את קרניה אז שלחה
והאדמה ליטפה
וראו ממש פורים – ונס
כי הכל נמס נמס
השדות, כמו תמיד, שוב ירוקים
והכל מלא פרחים
והשלג והכפור
מרוב בושה וסתם חרבון
ברחו להם אל החרמון
ואתם אודוש – יובל
דעו לכם כי זהו כלל:
את הקטנה קחו בידיים
אל הצפון שאו עיניים
וראו כי זה נכון
לבן לבן הוא החרמון
אוהב מאוד
אבא יאיר, רמת הגולן, 2/75