חוויית השואה האישית שלי משתנה עם הזמן. ככל שעוברות השנים היא מקבלת עומק נוסף. זאת, בזכות העבודה של המודע הבוגר, ולא של חוויות הילדות.
אני תופס את עצמי כשייך לדור שני לשואה – בני הניצולים. הילדים שחוו את השואה באמצעות הוריהם, ולא באופן ישיר. את מושגי השואה הראשונים קלטתי בקיבוץ, במשפחה שאימצה אותי.
אולם, על ציר הזמן הכרונולוגי חייתי בתקופת השואה באירופה, תחת הכיבוש הנאצי. הייתי מוסתר אצל משפחה יוגוסלבית בכפר ליד זאגרב. כך, שאובייקטיבית אני שייך, בעצם, לדור ראשון של ניצולי השואה.
יחד עם זאת, חוויית זמן זו אינה שלי במודע, היא תולדה משכבה חווייתית של סיפורים שאימצתי לעצמי, בעקבות סיפורי המשפחה, שהפכה ברבות הימים לחלק חווייתי מודע.
מורכבות זו יצרה מצב ייחודי שבו יכולתי לאמץ לעצמי בקלות יחסית, לפחות על פני השטח, זהות חדשה של "ילד קיבוץ רגיל", דור שני לשואה, כיוון שבזיכרון החווייתי שלי לא נשמרו חוויות משם, מתקופת השואה ביוגוסלביה של מלחמת העולם השנייה.
סביר להניח שמושג העצמי בנוי מאוסף של חוויות חיים מצטברות ומתמשכות, היוצרות יחד, בדרך מופלאה, את חוויית העצמי השלם. העצמי מתייחס לחוויות חיים הנרשמות בזיכרון המודע והלא מודע שלנו, כציר זמן חווייתי מתמשך השונה במהותו מציר הזמן הכרונולוגי.
אם כך, אותן חוויות ילדות מוקדמות, חייבות לבוא לביטוי בחוויית העצמי המתפתח שלי, ואכן, אני חש אותן כל השנים, אם כי שנים רבות לא יכולתי לתרגם אותן למילים.
רגישות ופגיעות מיוחדת, המלוות אותי מאז ומתמיד, הפכו, ברבות הימים, לחלק קבוע באישיותי, אולם עם השנים, למדתי לא להגיב מיד, אלא לפתח "עור מגן משני" המאפשר התמודדות בוגרת יותר עם תסכולי החיים.
רישום הזמן מתחיל אצלי בנקודת מוצא שבה השואה הייתה קיימת תמיד. כלומר, אין לי מושג חווייתי על התקופה הטובה שהייתה לפניה, על אותן חוויות חיים אליהן שואף הניצול לחזור שוב ושוב. לכן, אין לי אל מה לחזור, אלא רק ללכת קדימה ולבנות הכול מחדש.
יאיר פלגי, אפריל 1996