פצעים קיבוציים הם קרעים חברתיים ארוכי זקן ושנים
פצעי אוהב המה לכאורה, ולכן הם פצעים כואבים מאוד
שאינם נשכחים, אינם מגלידים היטב, ונשארים פתוחים לעד
פצעים קיבוציים עוברים מפה לאוזן מדוד לדור
וכל דור מקבל את הגרסה הקדומה של שבטו
ומוסיף לה שכבת גלידים וגרסה נוספת משלו
היא הלכה ולכלכה עליה יחד עם ההוא… שבכלל שכב איתה
ושניהם יחד נפגעו ממה שהוא עשה וסיפר… ובאיזו זכות בכלל…
ובמשפט החברים נזרקו אמירות זעם כואבות ללא רחם
וחדר האוכל הקיבוצי רעד ורשף כולו אש, עשן ועופרת
ממה שנגלה ונאמר בו בחרי אף לעיני כל, וללא חמלה והבנה
וכולם, התוקפים והנתקפים, יצאו פצועים ומזועזעים ובלב דואב
ולמחרת בבוקר עיני כל החברים היו מושפלות
ואיש לא יכול היה לבקש סליחה מחברו או לומר טעיתי, נסחפתי..
ובמדרכות הקיבוץ הילכו דמויות פגועות שותקות ופצועות
ולמרות שעברו כבר שנים רבות מאוד
עדיין הפצעים החברתיים מוגלתיים ובעלי דם רע
וספק רב אם ניתן יהיה לאחות את הקרעים
ישבתי וחשבתי, איך יתכן שבקבוצה איכותית וערכית שכזו
של אנשים טובים החיים יחד כבר שנים רבות על אותה גבעה מבודדת
יכולה להיווצר שנאה, קנאה ואיבה כה גדולה ואש השורפת את יושביה
עד שגם נינים ובני נינים אינם יכולים להניח
לאיבה הישנה לשקוע בשקט בתהום הנשייה
ולתת לניצנים חברתיים חדשים לפרוח חופשי באביב קיבוצי
יאיר פלגי 14.4.16
* בעקבות "משפט החברים של ציפורה זייד", בקיבוץ כפר גלעדי, כנס מחקרי הגליל 13-14.4.16
* וגם אני, כחבר קיבוץ שנים רבות, נושא עלי את פצעי הקיבוציים הכואבים תמיד אבל – באהבה