פיוס, השלמה, מ ח י ל ה… פיוס, השלמה, מ ח י ל ה…

הד חוזר ונשנה אליי, מעולם השואה שלי: האם הגיעה עת פיוס, השלמה ומחילה?

פיוס – עם עצמי, עם עברי, עם הכאב הנצחי, עם החוסר התמידי?

השלמה – עם הוריי שאבדו, שהשאירוני לבד, עם הכאב והעצב על חסרונם?

מחילה – לגרמנים כולם, או לרוצח הפרטי שלי? מחילה לרוצחים, לבניהם, לנכדיהם, לדורותיהם, לכולם – האם?

 האם הגיע עת פיוס, השלמה ומחילה?

האם יגיע יום זה?

האם ראוי בכלל לתת לו מקום בקיומי, האם הוא רצוי ונכון?

האם זו משימה אפשרית בכלל עבורי, ועבור כולנו?

האם קבלת הפיצויים מגרמניה סתמה סופית את השאלה הכואבת?

 האם כדי להגיע לשלווה ולשלום הפנימי צריך לוותר, לקבל, להשלים?

האם להיפרד סוף-סוף מיצר הנקמה, הזעם והכעס הפנימי, ולתת לתחושות חדשות של פיוס, השלמה ומחילה – מקום בתוכי?

 הלבטים הם קשים ביותר:

האם יש סליחה בלי מחילה?

האם יש השלמה פנימית – ללא השלמה חיצונית?

האם יש פיוס אישי, פרטי, בלי הפיוס הגדול, הכללי?

האם יש בכלל מקום למחילה?

 דומני,

שאצלי, אישית, פנימה… עדיין הכול פתוח

"פתוח, סגור, פתוח…" עדיין ללא פתרון בטוח

אצלי, עדיין מוקדם מדי להוציא מסקנות

אצלי, עדיין האש בוערת ללא נחמה

 אולם, יום יבוא…

                                                             יאיר פלגי, 18.11.04

* נכתב בעקבות דיון בנושא עם פרופ' חיים דסברג. בית חולים "העמק", עפולה.