יָשַׁבְנוּ סְמוּכִים לְחוֹפוֹ שֶׁל אֲגַם

אַךְ הַשֻּׁלְחָן חָצַץ בֵּינֵינוּ

עֵינָיו הָיוּ מֻכָּרוֹת לִי

כְּאִלּוּ נִפְגַּשְׁנוּ בִּזְמַן אַחֵר

חִפַּשְׂתִּי בָּהֶן מַשֶּׁהוּ מִן הָעָצְמָה שֶׁל אָז

אֲבָל הַיּוֹם הָיוּ עֵינָיו רַכּוֹת

הֵישַׁרְתִּי עֵינַי מוּל שֶׁלּוֹ

וְהוּא הִשְׁפִּיל אֶת עֵינָיו

יָדָיו לֹא מָצְאוּ מָנוֹחַ… עַד שֶׁאָמַר לְבַסּוֹף:

"אָבִי הָיָה (פַּעַם) קָצִין בַּ S.S."

עֵינָיו שֶׁשָּׁאֲלוּ לִמְחִילָה

זָלְגוּ הַיּוֹם דְּמָעוֹת

עֵינַי שָׁאֲלוּ שְׁאֵלוֹת

שֶׁלֹּא הָיָה לָהֶן מַעֲנֶה

כּוֹאֲבִים יָשַׁבְנוּ יַחַד – וְשָׁתִינוּ בִּדְמָמָה

וְרַק הַקָּפֶה חָצַץ בֵּינֵינוּ

                                   יאיר פלגי, אורפלד, אוקטובר 1995