ועכשיו ידידי, בואו ונצעד במרץ

עד לצריף של מנגלה.

לא, הוא לא נמצא כאן היום,

אולי בפעם אחרת.

ועתה חברים נמשיך ישר

לקרמטוריום מספר שלש.

אוי, הוא מפוצץ! אז

בואו נמשיך למספר ארבע.

וכך נמשך המסע בזמן

ובכל אתר ואתר אנחנו

מגיעים באיחור של…

כמה דורות.

אבל תוך כדי הצעידה בזמן

בגשם השוטף והמטריד

ובשמים האפורים מעל

נגלה לי מחזה מוזר ונדיר.

בין גדרות התיל ושרידי

עמודי הבלוקים הקורסים

מסתובבות דמויות נסתרות

כרוחות רפאים מזמן עבר.

ליד כל מבנה, גדר ועמוד

בכל רחבי המחנה

מופיעות ונעלמות לחליפין

דמויות אפלות, שחורות והזויות.

לפתע מתעתעים בי

הדימיון והמציאות

ומרחב הזמן מצטמצם

כלא היה מעולם.

ושוב אני צועד בחיפוש נואש

בתוך משעולי המחנה

וכותונת הפסים עלי

אל גורלי הנחרץ.

                                  יאיר פלגי, 30.5.2013

(בעקבות ביקור בפולין)