על אבא שלי אני יודע ממש מעט, וזה מצער אותי מאוד, וגם מוזר בעיני, כי אחותו, דודה מרים חיה כאן בארץ כל השנים, ויכלה לספר לי עליו הרבה. אבל דודה מרים עזבה את יוגוסלביה עם מטען כבד, ולא רצתה כלל להזכר או לספר (בניגוד לדודה בלנקה) על ילדותה. כאשר אני מביט על העץ המשפחתי שלי, הצד של אמא מלא, שלושה  דורות אחורה, משפחות ענפות "נשיות" (אצל אמא סדנקה שמונה אחיות, לסבתא לאורה שבע אחיות), ואילו הצד של אבא ריק.

אבא היה יליד 1911 (בשנה צעיר מאמא), להוריו קראו פרניו ואולגה הרי. כל המשפחה נספתה בשואה פרט לאחותו (דודה מרים) אשר עלתה ארצה במסגרת תנועת הנוער השומר הצעיר עוד לפני המלחמה. אבא אשר ככול הנראה לא היה קשור עמוק לתנועות נוער ציוניות, ובבגרותו עסק במסחר עורות, נשאר עם כל משפחתו בוורג'דין, הקים שם משפחה משלו (כלומר התחתן עם אמא, 1936) שכר לעצמו דירה וניהל אורח חיים זעיר בורגני, כפי שהיה מקובל בקרב יהודי וורג'דין באותם הימים. חלק ניכר מכעסה של דודה מרים על משפחתה, היה קשור בכך שאחיה הגדול והאהוב, אדם שהיא מאוד העריכה והתיעצה בו, לא היה מוכן לראות את הנולד כמותה, ולהצטרף לנוער הציוני שראה את עתידו בארץ ישראל. במקום זאת בחר (מתוך נקודת ראותה) "להשאר בישן", לבגוד ברעיונותיו הוא, ולנהל אורח חיים בורגני. במבט מפוקח, ניתן להבין שדווקא הוא הלך בזרם המקובל, ואילו דודה מרים נתפסה כמורדת, ומוזרה על ידי בני משפחתה. יתכן מאוד, לדעתי, שחלק מכעסה של דודה מרים בחיים (כאישה קשת יום, חרדה, מודאגת ומרירה), נבע גם מרגשי אשמה "מיותרים", על שהיא הצילה את עצמה, ולא השכילה להציל את בני משפחתה וכך נשארה עם תחושה של "בודדה בעולם".

 בשנת 1941, כאשר השתלטו  האוסטשים על וורג'דין, אבא יחד עם אמא נלקחו למחנה מעצר (גוספיץ) על יד זאגרב, ושם אמא נכנסה להריון ונשלחה חזרה לזאגרב כי היתה חלשה מאוד. בהמשך ילדה אותי בבית החולים, ובעזרת פרוטקציה של דר' בלאו והדוד מילן הוברחה יחד אתי מבית החולים ולא חזרה למחנה. 

אבא הועבר למחנה יסנוביץ, מחנה לעבודות כפיה, ביוגוסלביה, ונשאר שם עד מותו בשנת ,1945 סמוך לסיום המלחמה, כאשר האוסטשים, משתפי הפעולה היוגוסלבים, הוציאו להורג את כל תושבי המחנה, לפני כניסת צבאות בנות הברית. לפי תאור הארועים, ברור לי שאבא לא הכיר אותי, ואף לא ראה אותי מעולם. זאת כיוון שכאשר אמא נשלחה מן המחנה ללדת אותי בבית החולים, נפרדו חייהם לנצח. בהמשך הבריח אותה דוד מילן (יחד איתי) לגבול ההונגרי, לכפר מלי בוקוביץ בו שהתה אחותו של דוד מילן, רנאטה, אמו של ארתור. שם נתפסה אמי שנית על ידי האוסטשים ונשלחה יחד עם ראנטה למחנה המוות אושוויץ, ואילו אבא נשאר במחנה יסנוביץ ואיבד כל קשר עם אמא. ארתור ואני נלקחנו על ידי דוד מילן חזרה לוורג'דין, ובהמשך לכפר צריה נבויסה, לא רחוק מוורג'דין, שם החביאו אותנו משפחת טומו ואווה קומריץ כל תקופת המלחמה (ועל כך זכו לאחר מותם, באות "חסידי אומות העולם" על שהצילו שני ילדים יהודיים בתקופת השואה באירופה).

 בחישוב פשוט ניתן לגלות שאני "תוכננתי ונעשתי" בתוך המלחמה והמחנה, במהלך חודש ספטמבר 1941 . ניתן רק לנחש, מה מביא שני אנשים בני שלושים, נשואים כבר כמה שנים, להחליט להביא ילד לעולם דווקא בתוך סבך ארועים טרגי מעין זה. האם זהו יצר הקיום האנושי אשר לפתע הכה במודעותם? והיה חזק יותר מכל הגיון? אין לי תשובה טובה לשאלה זו. מחד, זה מרגיז אותי נורא, ונראה לי כמשהו אגואיסטי חייתי- צר. מאידך, רק כך, מתוך איזו סערת רגשות, יכולתי אני להגיע לעולם הזה, ולנהל בו מסכת חיים שלמה ועשירה. רק בזכותם של שני הורי "שאיבדו את הראש" לפני שפיזית איבדו את ראשם וחייהם, רק כך יכול להוולד, בעולם של אז, תינוק חסר כל סכוי השרדות, ולצאת מזה בחיים. שהרי מתוך חישוב קר והגיוני, תוך חיפוש התנאים האידאלים, ועל בסיס כלכלי מוצק, כפי שהורי לפני המלחמה חשבו וחישבו, לא הייתי נולד כלל.

כאשר אני מגלגל בראשי מהלך מחשבתי זה, לפתע אני חש טוב ומרוצה, שכך ובזכות השתלשלות ארועים חסרי כל הגיון, אני מסוגל היום לנסות ולחשוב בהגיון על חיי, ולגלות עד כמה זו אשליה אנושית, שחיינו הם תוצאה של מהלכים מחושבים, מתוכננים והגיוניים, ולא תוצאה הצומחת מתוך סערת רגשות, ושל צרוף מהלכים מורכבים שקשה לנבא אתם. 

 מבט על תמונתו של אבא, מראה אדם מוצק גוף, מקריח, לעיתים מבט רציני וחשוב, לבוש בקפידה, חליפה ועניבה, מטפחת מציצה מכיס המקטורן, נראה כאיש תרבותי מרשים ורציני. ולעיתים התמונה מראה אדם מבודח משהו, נהנה מן החיים, בנופש או טיול, לבוש בבגד ים של אותם הימים, מרשה לעצמו ללא חשבון למצלמה, או מתוך התרסה כלפיה, להתמסר ולהתפנק בזרועותיה של אמא, ןהם נראים כזוג אוהב ומפויס. מסביב יושבים חברים, יין מונח על השולחן, והכל נראה טוב ואידילי, ולא ניתן לנחש שהנה עוד רגע הכל יחרב, ורק תמונה בודדה תשאר מעולם שחרב לנצח. (בתמונה כאן, אבא בסיום בית הספר התיכון)

 מה יש לי לומר לך, אבא שלי?

חסרונך, יצר מצב של ווקום גברי ראשוני בחיי, אשר התמלא על ידי נשים ומשפחותיהן, שהפכו למרכזיות בחיי, ועצבו בי קווי אישיות ואיפיונים מסוימים: אמא בחודשים הראשונים לחיי, אווה (האיכרה שגידלה אותי בכפר מגיל שנה ועד גיל שלוש, ובנותיה הגדולה פפיצה, שהיתה דמות אחות גדולה, והקטנה מיציקה שהיתה לי כאחות תאומה), בלנקה והדודות שסביבה, דודה מרים, חיה גרד בראשית חיי בקיבוץ, סבתא שושנה שאימצה אותי למשפחתה, ובשנותי הבוגרות מיכל אישתי, שהפכה לחברה, שותפה ואשת סוד ניצחית. 

לאורך כל הדרך קימות דמויות גבריות, ואף משמעותיות ביותר לחיי, אולם כילד, התקשורת שלי איתן היתה עצורה ומאויימת. בנימין, שבבגרותי הפך לקרוב וחבר אמיתי, ואולי לאבא האמיתי הראשון בחיי, בילדותי לא מצאנו (או לא מצאתי) את הדרך לקשר קרוב בינינו ולא מאיים. כאשר ניסה ללמד אותי לשחק שח, מהר מאוד זה הפך להיות "שח מט", והמשחק הפך לאיום ולמפגש בלתי אפשרי.

אני חושב עתה, בנתוח לאחור, שהשנוי המשמעותי התרחש דרך חיי החברה של חברת הילדים (הקבוצה) שנחשפתי להם בחיי בקיבוץ. חיים עשירים, מגוונים באינטראקציות של בנים ובנות החיים יחד, וקרוב מאוד, ובאופן מאוד טבעי ומשוחרר. מעין "משפחה של ילדים" המאפשרת לילד כמוני, להתנסות בכל סוגי הקשרים החברתיים ובפתוח של חברויות עם בנים ובנות. אולם השנוי המשמעותי קרה בעיקר דרך גידול שלושת הבנים שלי, שהפגישו אותי עם עולם גברי טבעי. תוך גידולם הם, גדלתי גם אני עצמי, מילד לגבר בטוח בעצמו וזהותו. 

אינני יכול לומר לך אבא, שאני מתגעגע אליך במובן הפשוט של המילה, כי כלל אינך קיים בי במובן הריגשי הישיר, אלא רק במישור ההכרתי. אני מניח שמשהו בחסרונך הקשה עלי את ההתמודדות עם דמויות סמכות גבריות במהלך חיי. ברור לי שהרבה יותר קל לי לנהל דיאלוג עם דמויות סמכות נשיות, ולא להגיב בתגובות של ניתוק, המנעות והתרחקות כפי שקורה לי לעיתים עם גברים. 

 יתכן, חושב אני לעיתים, ש"בזכותכם" אבא  ואמא יקרים שלי, יתכן שבגללכם יכול אני לומר "אשרי יתום אני" (כפי שאמר שלום עליכם במוטל בן פסי החזן),  וכך אולי זכיתי ברחמים רבים ובהרבה זוגות של הורים טובים ומצילים במהלך חיי, שלא הייתי פוגש לעולם לו חיי התנהלו קצת אחרת, עם קצת פחות מזל ורחמים. אבל זו אמירה צינית, מתחסדת ומאוחרת , הנאמרת היום, בלי להתחבר לכל העצב, הכאב, הבדידות, והיתמות הנסוכים על חיי מן היום הראשון לקיומי.

יאיר פלגי , 11.2003