זהו מחנה המוות של משפחתי

אבי וגם אימי, שניהם

נרצחו שם ככול הנראה

בידי שונאי אדם

אוסטשים קרואטיים

ראיתי את יד הזיכרון הענקית

את פרח התקווה – שזועק מעלה

עמדתי שם עם משפחתי שלי

ולא מצאתי מענה לעצמי

אנדרטת בטון הזועקת לשמיים

כולה קריאה אחת אדירה וזועמת

אל היושב במרומים, לכאורה

ועדיין לא נמצא שם היום

ולו רמז קל לרוע האנושי הקרואטי

עמדנו שם כל המשפחה הקטנה

זולגים דמעות כולנו, ונפעמים

המילים והמנגינה שיצרנו לעצמנו יחד

לא יכלו לשאת את גודל הזוועה

הו יסאנוביץ, שדה רצח ענקי

שאין בו ולו קבר אחד פרטי לזיכרון

רק יד ענקית הזועקת לשמיים

ואין לה מענה, לעד             

                                     יאיר פלגי   28.2.19

* מחשבות של עצבות ותקווה בעקבות הביקור בקרואטיה