נַפְשִׁי דְּרָכִים מְיֻחָדוֹת לָהּ:

הַהִגָּיוֹן שֶׁלָּהּ שׁוֹנֶה, הַזְּמַן שֶׁלָּהּ שׁוֹנֶה,

וְהַשָּׂפָה שֶׁלָּהּ שׁוֹנָה

לָרֹב, קָשֶׁה לִי לְהָבִין אוֹתָהּ, וּמַה הִיא מְבַקֶּשֶׁת

לְעִתִּים הִיא צוֹעֶקֶת אֵלַי דֶּרֶךְ הַגּוּף,

בִּכְדֵי לְהַזְכִּיר לִי אֶת קִיּוּמָהּ

וּלְעִתִּים הִיא נֶחְבֵּאת אֶל הַכֵּלִים,

כְּאִלּוּ אֵינָהּ קַיֶּמֶת כְּלָל

כַּאֲשֶׁר אֲנִי מְשׂוֹחֵחַ עִם נַפְשִׁי, אוֹ אֲפִלּוּ עַל נַפְשִׁי

הַסְּעָרָה הַפְּנִימִית הַמִּתְעוֹרֶרֶת בִּי

מְלַמֶּדֶת אוֹתִי כִּי אָכֵן,

הָיְתָה זוֹ שִׂיחַת נַפְשִׁי

לְעִתִּים זֶה קוֹרֶה רֶגַע לִפְנֵי הַשֵּׁנָה

לְעִתִּים תּוֹךְ כְּדֵי שֵׁנָה – בַּחֲלוֹמוֹתַי

לְעִתִּים בְּדִיּוּק לִפְנֵי הַקִּימָה

וּלְעִתִּים, סְתָם כָּךְ בְּשִׂיחַת רֵעִים טוֹבָה

אֲנִי מוּדָע לְקִיּוּמָהּ בְּמַצָּבִים מְיֻחָדִים,

כְּאִלּוּ רַק אָז הִיא מִתְעוֹרֶרֶת לְפֶתַע.

בְּחַיֵּי הַיּוֹם יוֹם, הִיא בְּהַמְתָּנָה, נֶחְבֵּאת בַּפִּנָּה

מְאֻכְזֶבֶת וַעֲזוּבָה,

בְּצִפִּיָּה שֶׁאֶקְרָא לָהּ לְהַרְאוֹת אֶת פָּנֶיהָ

יֵשׁ וַאֲנִי שָׂמֵחַ לְפָגְשָׁהּ

וְיֵשׁ וְהַמִּפְגָּשׁ כּוֹאֵב וּפוֹצֵעַ

יֵשׁ שֶׁאֲנִי שׁוֹאֵל וּמְחַפְּשָׂהּ

וְיֵשׁ וְהִיא נִצֶּבֶת לְפָנַי בְּעַצְמָהּ

מַה לִּי וּלְנַפְשִׁי

וּמַה לְּנַפְשִׁי וְלִי?

לְעִתִּים אֲנִי זָקוּק לָהּ, וְקָשֶׁה לִי בִּלְעָדֶיהָ,

לְעִתִּים, קָשֶׁה לִי אִתָּה

הַאִם גַּם הִיא, לְעִתִּים, זְקוּקָה לִי?

לָרֹב, הִיא מִחוּץ לַבַּיִת*

מִשְׁתַּעֲמֶמֶת מֵעִסּוּקַי הַקְּטַנִּים

לְעִתִּים הִיא פּוֹקֶדֶת אוֹתִי בְּעָצְמָה, בְּזַעַם וּבִסְעָרָה

כְּמַכְרִיזָה – עַכְשָׁו אֲנִי!

וַאֲנִי –

אֲנִי לְנַפְשִׁי

וְנַפְשִׁי לִי

                   יאיר פלגי, 15.6.07

 * בעקבות שימבורסקה.