מחשבות והרהורים בנושא 22.6.15
עבורי, הקיבוץ של ראשית שנות ה 50 היה הצלה ותקומה של ממש. מילד בודד, לשותף וחלק ממערכת שלמה, המספקת בבת אחת את כל מה שילד צריך, ולא היה לי. חום, אהבה, משפחה, ושייכות.
ילד ללא בית, ללא זהות, ללא הורים ומשפחה, ללא חברים, ללא קשרים, ללא שפה, בקיצור אוסף של חוסרים מכל כוון אפשרי. ילד בודד בעולם עם דודה בודדה, עולה חדשה כמוני בארץ חדשה. ילד עם צלקות עמוקות של ילדות במהלך שנות השואה באירופה.
והנה אני מגיע לקהילה שיתופית תומכת ואוהבת, מקבל הורים אוהבים, אחים, קבוצת התייחסות ולמידה. עולם שלם של חיים ושותפות שנפתח לפני ומקבל אותי באהבה שלמה. אני משתלב בתוך משפחה, קבוצה, קהילה, תנועה – עולם של חיים מלאים, תוססים ומעניינים.
תוך זמן קצר יחסית, אני משתלב והופך להיות כעין "ילד קיבוץ קלאסי" המתנהל לו באופן עצמאי בתוך מערכת משפחתית, חינוכית וקיבוצית נורמטיבית. לכאורה גן עדן שיתופי של ממש שנפלתי לתוכו והשתלבתי בו, עד שהיה קשה לזהות שאיני חלק מקורי, ראשוני, אמיתי שלו, שנולד וגדל בו, אלא הצטרף אליו רק בגיל חמש שש.
אולם מבט מדוקדק וקרוב מגלה שכל זה הוא למראית עין בלבד, על פני השטח, ומתחת בתוכי שוכן עדיין אותו ילד זר, שונה הבנוי אחרת במבנה הנפשי שלו, "מילדי הקיבוץ המקוריים" .
____________________________________
והנה ממש בתחילת שנת 2011
קמנו, אני ואשתי מיכל, ויצאנו לשנת חופש מן הקיבוץ. אני אחרי 65 שנה בקיבוץ, תחילה כילד ובהמשך כחבר מן המניין, ומיכל משנת 1965 כבת זוגי ובהמשך כחברת קיבוץ בזכות עצמה.
"החופש מן הקיבוץ" נמשך כשלוש שנים, ואזי הודענו על עזיבה רשמית.
הבנים שלנו כבר היו גדולים, ומזמן עזבו את הקיבוץ. העזיבה התבשלה בראשי זמן רב, בעקבות קונפליקט ארוך וקשה עם מוסדות הקיבוץ, (מוסדות שהלכו והשתנו בעקבות השנויים העקרוניים בקיבוץ, ובעלי תפקידים שפתאום מצאו את עצמם עם כח, בו ניתן להכניע ולהשתיק את האחר, בדיבור גס, אלים ובשפת הרחוב הנמוכה – "תסתמי את הפה").
וכל זאת סביב בקשה להרחיב את הדירה, ולאחר שזה לא אופשר לנו, גם לעבור דירה. כל התהליך התנהל תוך תחושה קשה שמוסדות הקיבוץ עושים הכל בכדי להקשות, לסבך, לשים רגל, ורק לא לנסות להבין, לחפש פתרון ולבוא לקראת.
כחברים ותיקים ומנוסים בתהליכים קיבוציים, ניהלנו משא ומתן ארוך ומתיש עם המוסדות: ישיבות, סיכומים, פגישות, מכתבים, הצעות לגישור, פניה למוסדות התנועה וכו'. הכל נתקל בקיר אטום והתנגדות שקיבלה פסים אישיים עם האשמות, עוותי גרסאות, ושקרים קשים מאחורי הגב וגם בפנים.
לאחר כחמש -שש שנים של משא ומתן, החלטנו לקבל החלטה, קמנו ויצאנו לשנת חופש.
לא בשמחה וצהלה, אלא מתוך אכזבה ותסכול עמוק, והחלטה נחושה לנסות דרך אחרת, לא מוכרת ולא ידועה, אבל זו תהיה דרכנו בשנים הקרובות.
האם זו "יציאת מצריים שלנו", מעבדות לחופש, עצמאות ואור, או שמא זו בריחה והודעה בכישלון שלנו, למצוא "מקום טוב באמצע", במסגרת הקיימת בה חיינו כל כך הרבה שנים. התשובה היא מורכבת לדעתי ואינה בנויה מסיבה אחת ויחידה, אלא ממכלול של סיבות שהתאספו לאורך השנים האחרונות, עד שחשנו שהמקום כבר אינו ביתנו, ופרט לעצמנו לא נותר לנו בו דבר. בנימין ושושנה כבר אינם, הבנים שלנו עזבו והלכו, גם אחותי ואחי עזבו כבר מזמן, כך שלמעשה נשארנו רק עם הזיכרונות הטובים מן העבר, ובלי הווה טוב היכול להוות סיבה לחיות שם, פרט לאסי, הירק, ויופי המקום עצמו.
השיר שכתבתי בתקופה זו מבטא היטב את תחושתי :
תל געגועי 18.9.10
חייתי ביניכם ואתכם מעל שישים שנה
תחילה כמו צמח זר מארצות הקור והשואה
עד הפכה תל עמל ביתי וחלק מנשמת אפי החמה
היום אני הולך לי שוב בדרכי העפר
לא בשמחה, כי עם בכאב ועצב מר
שוב אני נד, כצמח בר בין עמק לדרדר
היו ברוכים לי ידידי מההווה והעבר
מקומי אתכם כאן חלף עבר, ושוב אינו מוכר
ביתי שלי השתנה ונוכר, עד הפך לי לזר
חייתי ביניכם כ "תל עמלי" מעל שישים וחמש שנה
הקיבוץ היה לי כאם, בית, מכר ומשפחה
אך הגיע זמן פרדה, כאב וברכה
היו שלום לי כל ידידי
אני ממשיך לי בנדודי
וכל שבילי העמק מכירי
תל העמל, הדגה, העצים, הירק והטל
ובבית הקברות כל יקירי
כולם המה מקורות ליבי ומחשבותיי
עדות נצח לילדותי ונעורי – ותל כל געגועי
——————————————————————–
אין זו הפעם הראשונה שאנחנו חיים מחוץ לקיבוץ, חיינו כשנתיים בירושלים, כסטודנטים, חיינו כשנתיים בארה"ב במסגרת שליחות, וכו', כך שהחיים בחוץ אינם זרים לנו, אבל תמיד היה לנו בסיס אם, בית אליו התייחסנו וראינו עצמנו שייכים לו גם כשחיינו ולמדנו בחוץ. הפעם זו חוויה אחרת לגמרי. למרות גילנו המתקדם, לפחות אני חשתי בתחילה, שוב, כילד יתום, שאין לו הורים ובית.
אכן השנה הראשונה היתה כעין הליכה במדבר, מהירוק העוטף, והאסי הזורם לרגלי, אל העיר האפורה שאין בה שאר רוח, לא פאר ולא הדר. אלא קוביות בטון, מכוניות ורחובות מזוהמים. תחושת הניכור, הזרות והבדידות עטפה אותנו.
נאחזנו שנינו בעבודה שלנו כמוצאים שלל רב. מדי פעם קפצנו לבקר חברים, לטייל לאורך האסי ואף לשחות בו מעט.
עשינו טיולי שטח בשדות ובמטעים, קטפנו מנגו ולימונים, בכדי לחוש את ריחות "הקיבוץ". אבל כל זה הרגיש כבר אחרת, כבר לא היינו שיכים, אלא אורחים.
בחלומותיי לאחר העזיבה, המשכתי להיאבק ולנהל שיחות ודיונים עם כולם. כל החלומות התרחשו בחצר הקיבוצית. לרוב אני יושב בתוך קבוצה, בחצר הקיבוצית, משוחח עם, פוגש, נאבק, וחווה חוויות שלי אבל בתוך המסגרת הקיבוצית, או כפי שנהוג לומר: אתה יכול לצאת מן הקיבוץ, אבל אינך יכול להוציא את הקיבוץ מתוכך.
כל חוויות הילדות, הנעורים והבגרות עלו מחדש, וקיבלו עיבוד חדש עדכני, עם אפיון מאבקי, ולעיתים אף קיומי. יותר מכך, מצאתי את עצמי מתנהג בעיר כאילו אני בקיבוץ, מתלבש כקיבוצניק, מתייחס לעצמי כקיבוצניק, משתמש בסלנג קיבוצי, קורא את העיתונות הקיבוצית. משתתף באירועי תרבות קיבוציים, קונה בחנויות קיבוציות, ומשוחח עם אנשים כאילו אני עדיין חי בקיבוץ.
הייתה גם תחושת הקלה ושחרור, אפילו חיוך של הנאה מהבית המרווח שמצאנו בעפולה, שהיה פיצוי נאה לשנות התסכול בקיבוץ סביב עניין זה. בית אשר היה גם כ"עיר מקלט" נעימה בתוך העיירה האפורה ששמה עפולה, (או "עמולה" בשפתו של אוהד, נכדינו הצעיר).
התחלנו לגשש, לחפש מכרים, חברי קיבוץ לשעבר, קבוצות השתייכות ומעגלים חברתיים חדשים.
האם אנחנו במסע במדבר, ביציאת מצריים הפרטית שלנו, עד נגיע לארצנו וביתנו החדש שם בארץ המובטחת? איני חש כך, אבל יש לי תחושה של זמניות, מעבר, חיפוש עצמי, איזו אי נחת זמנית, עד… עד שאמצא, או עד שאירגע, או עד שהשקט יחזור אלי.
אין ספק "שהפצע הקיבוצי שבי", נשאר פתוח וכואב, ואיני ממהר לאחות אותו, חשוב לי להשאירו כך עד יעבור זעם. עד שאחוש אחרת, ואוכל לומר לעצמי בהשלמה, שהמהלך הסתיים בתוכי, והמעבר הושלם.
אני זקוק לזמן, בכדי להבין ולעבד את החוויה, ואולי גם להזדמנות שתעזור לי בעיבוד העניין, לכן כל הכתוב כאן עד כה, הנו שלב של מחשבות והרהורים ולא אמירות מוחלטות.
שנינו אנשים בוגרים ועצמאיים, עובדים שנים רבות מחוץ לקיבוץ, כל אחד במקצועו, אבל עם שייכות מתמדת לקיבוץ ולתנועה הקיבוצית.
אני עבדתי בתחנות פסיכולוגיות שנותנות שרות לחברי קיבוצים. רוב המטופלים שלי היו חברי קיבוץ, וגם העבודה שלי בבית החולים "העמק" הייתה קשורה עם קיבוצים ואוכלוסיה קיבוצית.
גם השהות שלנו בארצות הברית באוניברסיטת הארוורד, היתה במסגרת שליחות קיבוצית, במרכז לחקר והוראת הקיבוץ באוניברסיטת הארוורד. הסטודנטים היו יהודים צעירים עם רצון ללמוד ולהתנסות בקיבוץ, בכל המובנים אקדמית וגם מעשית.
מיכל עבדה כל השנים בקשר הדוק עם המכון לחקר הקיבוץ באוניברסיטת חיפה, ובקשר עם נציגי ופעילי התנועה הקיבוצית בתל אביב. וחלק ניכר ממחקריה עוסק בשאלות קיבוציות כל השנים.
כלומר למרות שעבדנו בחוץ היינו מאוד מחוברים לקיבוץ ולמתרחש בו, לפחות על פי תחושתנו. עשינו רוטציה על פי המקובל, תורנויות, שמירות, תפקידים כמו כל חבר קיבוץ. בדיעבד הבנתי שעוררנו, במשך השנים, הרבה קינאה והתנגדות מוסוות, בגלל "הפריבילגיות לכאורה" (משפחה של שתי מכוניות, קראו לנו מאחורי גבינו"), שהיו לנו.
ברגע שהיינו זקוקים למוסדות הקיבוץ, כל זה יצא החוצה בבת אחת נגדינו. נתפסנו מתנשאים, חופשיים, מרוחקים ולא ממש חיים עם החברה הקיבוצית.
המצב נמשך תקופה ארוכה ונזקקנו לקבל כל מיני אישורים והסכמות של הנהלת הקיבוץ, וכל מיני בעלי תפקידים שונים, מצב זה הווה הזדמנות לנקום בנו, ולהפוך אותנו לחלשים, לא מובנים, מתנגדים לתהליכי שינוי, בקיצור לא הולכים בתלם, וכך תוך זמן קצר הפכנו לעושי בעיות, מפריעים, מתנגדים. כל זאת כלפי המוסדות.
כלפי החברים נשארנו ביחסים טובים, אבל ברגע האמת כאשר נזקקנו לתמיכתם בהצבעה במזכירות למשל, כולם הפנו לנו עורף, שתקו, ואף פחדו לומר משהו יותר אנושי ולא פורמאלי, ובניגוד לדעת המוסדות, "שמא יסמנו גם אותם".
המציאות הזו כאבה מאוד, אנחנו ראינו את עצמינו כחברי קיבוץ נאמנים וישרי דרך ומוערכים, ולפתע חשנו את הניכור, הפניית העורף, הקנאה, השנאה וההתרחקות מאתנו. חשנו את הצביעות בחצר הקיבוצית, אבל הפעם באופן גלוי ופוגע. נכון, היו גם חברים ושכנים ששאלו והתעניינו, אבל גילינו אמת כואבת, שאין לנו שום תמיכה אמיתית, ואנחנו לבד לגמרי מול מוסדות מנוכרים.
במבט ביקורתי על עצמינו, נראה לי שלא הצלחנו לפתח לעצמינו לובי חברתי, או בלשון מקצועית "הון חברתי", כנראה לא השקענו מספיק בקשרים נכונים בתוך הסבך החברתי הקיבוצי, וכך ברגע האמת היינו לבדנו ללא תמיכה של חברים סביב. לי אישית יש אחריות לא קטנה בכך, ולמיכל יכולת לקשרים חברתיים מפותחת הרבה יותר.
מכאן החל להיווצר מרחק נפשי כלפי הקהילה, תהליך שאפשר והקל עלינו על קבלת ההחלטה הקשה לצאת לשנת חופש.
11.15
אני מתחיל להבין שתהליך הכתיבה הזה הוא המשכי, כל פעם יש לי עוד משהו לומר על עניין העזיבה.
הנה אנחנו כבר עומדים לסגור חמש שנים מחוץ לקיבוץ, לכאורה על פני השטח מסתדרים טוב, ובכל זאת יש אצלי, איזו תחושה לא נוחה במצב החדש, איזו תחושה של חוסר ביטחון, משהו שלא ניתן להסביר במילים, כאילו זה עדיין מצב זמני, לא קבוע. קשה לי לומר שאני "עפולאי", למרות שאני גר כאן כבר חמש שנים בבית שהוא שלי לגמרי, פעם ראשונה בחיים שהבית הוא ממש שלנו.
4.16
ושוב אנחנו מול מוסדות הקיבוץ, הפעם עם בקשה להיקבר בקיבוץ. הפניה באה בעיקר ביוזמתי. גיליתי שלמרות הכל חשוב לי להיקבר בקיבוץ כי זהו ביתי קרוב ל 70 שנה, ואין לי בית אחר. זו היא זכותי להיקבר בקיבוץ, בלי שום הסבר.
אבל המוסדות פועלים כמו מוסדות בכל מקום: נברר, נבדוק, נשב, נחשוב… וניתן לך תשובה. לכאורה, הכל תקין, אבל בכל זאת התחושה היא של ניכור, דחייה ואכזבה עמוקה, שכך זה ממשיך להתנהל. "אתה בעצם בוגד, ואין לך כבר שום זכויות כאן", תוך התעלמות מוחלטת לתרומתי ותרומתינו לקיבוץ כל חיי במשך שנים רבות מאוד.
מראש בעצם ידענו שכך זה יהיה, ובכל זאת הייתה בי תקווה שאולי הפעם זה יהיה קצת אחרת, יותר מסביר פנים.
מסתבר שיש בי איזו אמונה תמימה, בלתי מוצדקת, שהדברים יסתדרו באופן טבעי מעצמם, ללא הפעלת מניפולציות, לובי ולחצים. פשוט כי זה כך, ואנחנו אנשים טובים בייסודנו, מקובלים, אהובים, נחמדים, ולא מעוררי מהומות, קנאה, ושנאה.
אבל לא כך פועלות המערכות היום.
ולכן אנחנו מוצאים את עצמנו מאוכזבים, מופתעים לרעה, שוב ושוב, כי אנחנו מסרבים לקבל את המציאות של הקיבוץ היום, המושתת על אינטרסים אישיים בלבד, מאבקי כוחות, אינטריגות וסתם אגואיזם צרוף, בו כל אחד דואג רק לעצמו בלבד.
אבל, כן אבל, אני עדיין מסרב להתייאש, ולוותר על האמונה והתקווה בטוב באדם, למרות כל האכזבות. אני חושב שזו עמדה בסיסית בחיים, ולמרות שלרוב היא אינה מתממשת, חשוב להחזיק בה כפילוסופית חיים השומרת על אש התמיד הפנימית.