כפנתר שחור הוא מתגנב אל חדרי לבבי

כל צעד וצעד מדוד וזהיר לקראתי

אני רואה את עיניו הבורקות בחשכה

כשני פנסי רכב מתקרבים ישירות אלי באפלה

הוא זהיר ואיטי נראה ולא נראה

נע לאיטו כולו דרוך ומכוון אל המטרה והיעד

לעיתים נראה שהוא עוצר, רכון אל הקרקע

אולי שינה את כוונו, אולי כלל אינו מכוון אלי

ואז לפתע אני רואה אותו מביט ישירות אלי

כאומר – "אל תשלה את עצמך, אליך אני מתכוון

מטרתי ברורה גם אם מתמשכת ואיטית

רק אליך אני מכוון, יומך מסומן ביומני"

ביום ובלילה, בחושך ובאור

הוא מזדחל לאיטו אל מטרתו

ואין מכשול שיעצרו

כצייד ותיק ומנוסה הוא יודע שישיג את טרפו

גם אם תתארך שנים דרכו

כעגל שאיבד את אימו ואת בטחון העדר המגונן שלו

נע ונד במשעולי הסוואנה ללא מטרה וכוון

כך אני נע מולו יודע שאין דרך להימלט

ובכל זאת משלה את עצמי שאמצא את דרכי

כאשר מדי פעם נפגשות עינינו פנים אל פנים

רעד עובר בעורפי כי יודע אני את סופי

ובכל זאת תמיד נדלקת בי תקווה חדשה

כי זו רק גחמה קטנה – שתעבור לידי

אנו כבר כשני ידידים נושנים לכאורה

אלא שידידות זו אינה כלל לרוחי

ויודע אני אל בטוח שגם אם יאחר

בוא יבוא, ולא ירחק יומו

                                                            יאיר פלגי 16.4.16

* מחשבות והרהורים על נושא המוות, בעקבות אירוע בריאותי