בתחתונים וגופיה בלבד, נקי, מריח טוב לעצמי, אחרי המקלחת.

עומד לי יחף על המדרכה ליד בית הילדים, ומביט בשלולית. 

בעצם "מוכן ומבושל" כבר לקראת הבגדים החדשים של יום שישי, 

ואין דרך חזרה, אסור להתלכלך שוב.

עומד קרוב לשלולית, ובכף הרגל נוגע קלות בשלולית. רק בשכבה העליונה בלי להתלכלך. רוצה ולא רוצה להכנסולהתלכךקצת. 

מן הרגשה טובה כזו, שיש רק ביום שישי בצהורים.

כל השבוע כבר מאחורי, ועתה נשאר רק הכף של יום שישי ושבת.

תוך כדי העמידה כך עם עצמי ולבטי, לפתע קולה החם והמלטף של חיה גרד לידי מאחור. 

היא עוטפת אותי בתוך הרכות החמה של עצמה, במין חיבוק כזה שאי אפשר להתנגד לו, אלא רק להתמסר לה. מרימה אותי קלות, וטרח…. אני עם שתי רגלי בתוך השלולית החמימה של שמש חורפית, מרגיש את הנעימות של הבוץ בין אצבעותי. 

זה בסדר ילד", היא אומרת, "מותר לפעמים לעשות את מה שאסור". 

אמרה והלכה לה, עם חיוך אוהב, כאילו שזה עניןשל יום יום להבין משאלות לב אסורות של ילדים קטנים. 

נשארתי מדשדש לי בתוך הביצה, עם חיוך של הנאה ואהבה קטנה בלב, לזו האישה המלטפת, היודעת לקרוא מחשבות אבודות של ילדים קטנים. 

כמו איזו פיה טובה שפוגשים פעם בחיים וזוכרים לתמיד.

יש הנאות קטנות של רגע, 

המחוברות עם משהו אהוב 

שהולכות איתי כל החיים.

זו חיה גרד שלי.

רכות, חום ואהבה,

מבט מלטף, 

וקול פעמונים.

יאיר פלגי  2003