קול הדממה באושוויץ

מופר רק מציוצי הסנוניות

שכבשו את המחנה השומם בציוצן הצורם

האנשים כבר "לא גרים שם"

זמנם עבר ונגמר כאן,

עכשיו זה זמנן של הסנוניות

והן מספרות

בשפה חודרת וברורה

לאדם שאוזנו אכן קרויה

את ציוצי הזוועה

השירה, אומר זגייבסקי

אמורה לרפא את פצעינו

בעצם נימת רכותה המנחמת

אבל ציוצי השירה של הסנוניות

אינם מרפאים את פצעי מחנה הזוועות

רק הזמן, אולי, מרכך ומכהה מעט

צלקת נצחית בוערת של סיפורי הבלהות

על פי זגייבסקי, האל הגיע למחנה

על פי יכולתו ובקצב שלו… אבל

כאשר הכל כבר נגמר

אך, האמת היא, שהאל לא רק איחר

הוא כלל עוד לא ביקר, למרות שלכאורה,

על פי זמנו, הוא מאוד ממהר

גם המשורר הפולני, המכובד

הגיע למחנה באיחור כבד ומחושב

ושירתו, גם אם יפה היא, אינה מנחמת

– לא את המתים 

– וגם לא את החיים

                                                    יאיר פלגי 22.8.17

*בעקבות אדם זגייבסקי – אסימטריה