לזיכרון השואה אין תאריך תפוגה הוא נועד להיות נקודת ציון נצחית בחלל הזמן הקוסמי שלנו ושל האומות.
ככול שחולף הזמן הכרזה זו מאוימת יותר ויותר על ידי מציאות חדשה שאינה מוכנה להשלים עם האמירה.
פעם חשבתי שהכרזה זו היא מוסכמה שתחזיק מעמד לנצח נצחים, לעד. היום ברור לי שזיכרון השואה אינו נצחי.
לאט לאט, כל נושאי לפיד האש הולכים ונעלמים וכול אחד מהם לוקח אתו גץ אחד מן הזיכרון הכללי והאישי שלנו.
כמו כוכבי השמיים הנמוגים עם בוקר כך זיכרון השואה הולך ונמוג מול עינינו
וערפל בוקר הולך ועוטף אותו במציאות חדשה.
ואני, והזיכרון האישי שלי על הורי וקרובי ?
הוא הולך ומתרחק ממני לאיטו בתוך נבכי הזמן האבוד, ואיתו הולכים ושוקעים גם כעסי וזעמי, ותחושות כואבות שאני שומר מרחק סביר מהן לאורך השנים, בכדי שלא יציפו אותי, וישבשו את חיי. זו עבודה מתמדת ומתמשכת, וחלקה הגדול נעשה באופן לא מודע בשינה, חלימה ועבודה של האדם עם עצמו, בדידותו, תחושותיו ומחשבותיו.
החיבור המפתיע של יום הזיכרון לשואה ויום הולדתי ה 77 השנה, המכונה בספירה הסינית גם כשנת העז, או בספירה שלנו שנת העוז הם הזדמנות נהדרת לעשות חשבון נפש עם עצמי, קרובי ומשפחתי, ויובל הבכור שלנו, זימן מפגש זה המאפשר הרהור הדדי.
יאיר פלגי, ערב יום הזיכרון הבינלאומי לשואה ינואר 2019