האוטופיה של יצירת אדם חדש בחברה חדשה – סיכוי וסיכון

ד"ר יאיר פלגי

הפנטזיה האוטופית של יצירת אדם חדש-

במסגרת חברתית חדשה – סיכוי וסיכון

(הדרך אל האוטופיה ובחזרה – במסגרת חוג אורפלד)

הנחת היסוד לדיון זה היא, כי כאשר אנו עוסקים ודנים בחברה שיתופית, ויחסי פרט – וחברה, אנו עוסקים בחברה שיש לה צפיות גבוהות וערכיות מעצמה ומן פרט: צפיות של שותפות, צדק, שוויון וכו', לכן עלינו לדון תחילה במושג האוטופי העומד מאחורי צפיות אלו.

אוטופיה-

מקור המילה הוא יווני, מילה עם כפל משמעות:

1. "לא מקום" (א = לא , טופוס = מקום)

"מקום טוב"

בשימוש השכיח היום:

הכוונה היא לדגם דמיוני ואידילי של חברה או מדינה, שאין בה מתח, פגמים, מאבקים ויריבויות. אוטופיה היא מקום מושלם ואידילי בו שוררת אחווה לנצח. המושג לרוב מתייחס לחזון חברתי שאי אפשר לממשו.

תחילה נעסוק באספקט החברתי של הנושא, כלומר החברה השיתופית הנחשקת

ואחר נעסוק בפרט בתוך חברה זו.

סר תומס מור, האנגלי ( 1515 ) טבע את המונח לראשונה בספרו "האוטופיה", בו תאר חברה מושלמת יצירת כפיהם של בני אדם, הממוקמת באי קטן מול חופי אמריקה.

מטרת תושבי אוטופיה היא להקים משטר עם רווחה חברתית, ובכינון מדניות שמטרתה שמירה על הרמוניה חברתית.

אם כי תומס מור רומז ומכוון למשטר באנגליה של המאה השש עשרה, אולם אין ספק שהוא גם מתווכח עם אפלטון ואריסטו בתאור המדינה האידילית.

החלק השני של הספר מתאר את החוקים והמנהגים הקיימים במדינת אוטופיה. עתה מתברר לנו כי ההרמוניה השיתופית מושגת באמצעות ניהול ושליטה. הממשלה האוטופית מעורבת ופעילה בכל פרט בחייו של כל אדם, ובעיקר בהבטחת תעסוקה לתושבים. החקלאות היא משלוח יד משותף לכולם. אין רכוש פרטי או כסף באוטופיה. כל אדם לומד אחת מן המלאכות הנדרשות. נשים, בעיקר בתווית צמר וכותנה, המלאכות הקלות, והמלאכות "הקשות" נמסרות לגברים. המונח "נמסרות " מלמד על התפקיד הניהולי של נבחרי הציבור. תפקידם לנהל ולדאוג שאף אחד לא יתבטל, שכן בטלה חותרת תחת אושיות הסדר החברתי של אוטופיה.

כלומר ההרמוניה השיתופית חברתית מושגת ומתנהלת באמצעים של ניהול ושליטה, במידה רבה על חשבון צרכי הפרט. השעות שלאחר העבודה, הן ברשותו של הפרט, בתנאי שאין הן מבוזבזות סתם כך. תושב אוטופיה יכול למשל לנסוע לבקר חברים בעיר אחרת, אולם עליו לקבל "אישור נסיעה" לכך. האישור ינתן לו, אלא אם כן הוא נדרש בביתו מסיבה כלשהי החשובה לקהילה, כיוון שצרכי החברה קודמים לסתם רצון לנסוע לבקר חבר. ואם כבר קיבל האדם אישור לנסיעה, עליו להתחייב לחזור בזמן שנקבע לו.

מנהלי הקהילה מחליטים על פי צרכי החברה כמעט הכל, אפילו לנייד אנשים מעיר לעיר, או מבית אב אחר לשני, אם במקום מסוים נוצר עודף, ובאחר חוסר של עובדים.

החינוך באוטופיה של מור הוא בעל תפקיד מכריע בשמירה על היציבות והרציפות של החברה, והוא משמש ככלי מרכזי לעיצוב האדם המסוגל לחיות בשיתוף ובשוויון.

אנו מתחילים להבין שאין זה כל כך קל להיות תושב המדינה אוטופיה.

ובכל זאת לפנינו חזון של חברה מסודרת, בעלת מבנה ברור, נוחה לשליטה, שלווה ונקייה, וחסרת חיכוכים פנימיים – כלומר, אכן אוטופיה חברתית של ממש, אולם במחיר מסוים של צרכי הפרט.

השאיפה האוטופית החברתית – של המסר התנכי

החזון לחברה צודקת עם מסר שיוני, היא עתיקה ומקורותיה מצויים בשפע כבר במקרא.

בואו ונבדוק את החזון החברתי התנכי בעזרת כמה פסוקים המתייחסים לנושא :

המושג אחרית הימים, הוא ביטוי תנכי לעתיד רחוק מאוד, לקץ ההיסטוריה, לחזרה לגן העדן, מעין מצב אוטופי נחשק עתידי, מאז "גרושינו מגן העדן".

(עלי לציין כי איני עוסק כאן בנבואות המנבאות רע או אסון לעם ישראל, אם לא יחזור למוטב…, יש לא מעט נבואות אחרית הימים המנבאות אסונות). עיסוקינו הוא בשאיפה לצדק חברתי אוטופי.

האוטופיה התנכית היא רחבה מאוד והיא מתייחסת לתחומים רבים, היא תהיה:

בין האדם לה', בין בני האדם, בין העמים, בין החיות לאדם, ובין הטבע לאדם.

אנחנו עוסקים כאן, בעיקר באספקט החברתי של הנושא.

ישעיהו ב', 2

ויהי באחרית הימים ……

וכתתו חרבותיהם לאתים וחניתותיהם למזמרות

ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה …

כאן, המשאלה היא לחברה ללא אלימות ומלחמות

ישעיהו יא', 6

ושפט בצדק דלים …. וברוח שפתיו ימית רשע והיה צדק אזור מתניו …..

וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ועגל וכפיר ומריא יחדו ונער קטן נהג בם … .

לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה …

כאן המשאלה היא לצדק במשפט, אחווה, יושר ושלטון נאור המנוהל בזכות התבונה

עמוס ט', 13

הנה ימים באים ….

ונגש חורש בקצר ודרך ענבים במשך הזרע והטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה … ונטעו כרמים ושתו את יינם ועשו גנות ואכלו את פריהם ונטעתים על אדמתם .

כאן המשאלה היא להרמוניה עם הטבע, המשיב לאדם כגמולו בשפע יבולו, וישיבת קבע של העם בארצו ללא אימת הגרוש

האידיאל של דין יובל

ויקרא כה', 10

וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל ישביה יובל הוא תהיה לכם ושבתם איש אל אחזתו ואיש אל משפחתו …

דין שנת היובל הוא ניסיון של החוק התנכי להבטיח צדק חברתי – כלכלי:

החזרת אדמות לבעליהם, שחרור עבדים, והבטחת קיומו של צדק חברתי בסיסי לפחות אחת לחמישים שנה, צדק שמבטל או מנסה לאזן במעט את הניגודים המעמדיים. יש לזכור כי חלוקת הארץ בימי יהושע נעשתה בצורה שוויונית, ודין יובל נועד לשמור על השוויון ועל החלוקה המקורית. כלומר דין יובל מנסה להציע פיתרון להתנגשות הערכים עם המציאות. דין יובל אמור היה להעניק קיום רב שנים לרעיון השוויון ולמנוע התפתחות מעמדות חברתיים ועושק עניים. אולם אנו יודעים כי בפועל דין יובל לא התקיים אפילו לא בימי בית ראשון.

כלומר דין יובל נותר כאידיאה, כאוטופיה, ולא כצו משפטי. זהו רעיון נשגב של חתירה לשוויון יחסי ולצמצום הפערים הכלכליים. אולם ברור לנו כי המקרא מחבר באופן ברור בין שמירת המצוות לבין שאיפה לצדק חברתי.

ניתן לסכם כי החזון האוטופי התנכי מתמקד בשאיפה ליצירת חברה יותר צודקת, ואף מציב מטרות מאוד גבוהות, המהוות שאיפה נשגבת ערכית עד היום. אולם מתוך תאור המציאות המקראית, ניתן להבין עד כמה החברה המקראית הייתה רחוקה מהגשמת החזון הנבואי, ועד כמה האדם עם יצריו, תכונותיו האנושיות, וחולשותיו רחוק מלהתאים לחזון הנבואי המקראי. ניתן לשער ללא מידה אמיתית של הסתכנות, שהחזון המקראי לא התממש באמת.

מבט מחקרי על נושא החברה השיתופית, מעלה ממצאים מאוד מעניינים

הגורמים המביאים את החברה ליצור חיי שיתף, עם משאלה או חזון אוטופי

אמונה, אידיאולוגיה, חזון (על בסיס דתי, אקולוגי, חברתי, אוניברסאלי וכו')

– מנהיג (או מנהיגים) שיש בכוחו/ם לתרגם חזון למעשה, להוביל ולהנהיג
משבר או איום חיצוני (כלכלי, חברתי, בטחוני) שמחייב התארגנות חדשה
כצורך קיומי כנגד איום חיצוני
צורך אנושי בהשתייכות, בקשר, קירבה, בביטחון ומציאת משמעות רחבה לחיים.
הגורמים המביאים לשנוי ושבירת המסגרת השיתופית
התוצאה היא של היווצרות קהילות שתופיות חדשות, קהילות מתרחבות גדלות ומתרבות
שנוי באמונה או באידיאולוגיה (שבר אידיאולוגי, פילוג דתי וכו')
משבר כלכלי, חברתי, בטחוני היוצר מציאות חדשה עם דרישות חדשות
אובדן של מנהיגות, שנוי של מנהיגות
צורך אנושי בהתרחקות, ופיתוח הפרטיות (תחושות של פגיעה, השפלה, דיכוי, קירבה יתרה ושליטה חזקה של החברה על הפרט – תביא לצורך להשתחרר מהחוקים והנורמות המגבילים את הפרט).
מעגלי הדורות של הקומונות: (מתוך דבריו של חלוץ ותיק)"הדור הראשון יוצר את החזון ומגשים אותו (מקים, בונה יש מאין, יוצר, מחדש… )הדור השלישי ….. מרשה לעצמו למרוד, ולשנות את החזון, ובונה לעצמו חזון חדש, לעיתים לא פחות מעניין ומחדש. ….. ככה זה …. אצל בני האדם …."עד כאן האספקט החברתי של הדיון, נעבור עתה אל החלק השני של הנושא:הפרט – האדם בכמורה – המסגרת הנעלה, ורעיון הגאולה והישועה, תעשה ממך אדם קדוש,בנזירות – טהרה ורוחניות דרך ההינזרות, תיצור את הקדוש באתוס הנאצי – האדם הארי החדש, הטהור גזעית הנירוטי, המעוכב, הקורבני) בורגני צר.הדוגמאות רק באות לשכנע אותנו שאכן, חברה אוטופית יש לה גם משאלות ליצירת אדם חדש.ודוגמה אקטואלית אחרונה: הסיכוי והיתרונות עבור הפרט – בקהילה השיתופיתאין ספק בכך שהחברה השיתופית מעניקה יתרונות רבים לפרט:- החברה כמקור של כוח, ותקווה עבור הפרט, הבטחה של דרך וכוון – השייכות לחברה כדרך להתגבר על הניכור והבדידות- השייכות לחברה עם חזון, מוציאה מן האדם את החלקים הטובים שבו: מונע את השקיעה בעצמי הצר ליצור אדם טוב יותר. ליצור אדם איכותי יותר, אדם: אדם שיודע לשתף פעולה, ליצור יחד, להתאחד סביב רעיון, מעשה, חזון…. הסכנות עבור הפרט – בחיים בקהילה שיתופיתלאחרונה קיימת מודעות הולכת וגדלה לסכנות האפשריות לפרט:- הרצינות והנוקשות של המסר העליון, האוטופי, יוצרת דרישות לא ריאליות על היחיד התנתקות … וכו' הקיבוצניק…), יכולה לגרום יאוש וקושי, מול המצב הקיומי הקשה, הנוכחי של הפרט חומרנות, חמדנות, אגואיזם וחוסר התחשבות בצרכי החברה – מתן הצדקה ורציונאליות – לשיפוטיות, ורדיפת הצרכים והערכים של היחיד רודפני, ביקורתי, נוקשה, הבא על חשבון הצרכים הנפשיים של היחיד תוקפנות ואשמה על היחיד, האחר, השונה… דרך "לריכוך האדם הסורר", בתוך התהליך הכואב של יצירת האדם החדש…. שאיפה זו- הסכנה של רודפנות צדקנית, הסופר אגו האידילי הקבוצתי, הקשה והנוקשה,- הלחץ החברתי, הנורמות החברתיות, הסופר אגו האידילי הקבוצתי, הקשה והנוקשה, מפעיל שליטה חזקה על הפרט, ופוגע ביכולתו לפתח אישיות עם עמדות ודעות עצמאיות. דברי סכוםאולם בכדי שהאוטופיה תוכל להיוולד, עליה לנטוש את הרחם האידילי, ולעבור תהליך של גיבוש רעיוני ותרגום למציאות. יש לחשל אותה במים הצוננים של המעשה.האמונה היא המנוע לחיינו, ודרכה -בו זמנית- המעשים מקבלים את גאולתם ומשמעותם (דרך האמונה).השלמות אינה ברת השגה, אך החתירה אליה תהפוך את החברה האנושית לטובה יותר וצודקת יותר. לעיתים, היומרה של האוטופיסטים לדעת את הדרך אל האושר, מביאה אותם לדחייה של כל דרך שאינה דרכם, ולפיתוח כלים שיכפו על האדם, באופן ישיר או עקיף, את מרשם האושר הרעיוני שלהם.המסקנה הפרט – בחברה השיתופית: (דף עבודה )חוג אורפלד, כנס אוגוסט 2004, אורפלדפתיחה לדיוןתוך בדיקה וחיפוש הדרך האישית בתוך מורכבות זו ("ביחד ולחוד").מבנה הדיון: -) מבוא-) התחלקות לקבוצות דיון קטנות * : האישי בחיי שתוף בקהילה ובקיבוץ, סביב כמה נקודות מרכזיות:1. "החוויה והניסיון האישי שלי" כפרט בחברה (או קהילה) שיתופית. במצבים של דילמה בחייהם, בהם התלבטו בקבלת החלטה על פי הצרכים הגיעו ?2. "המחשבות שלי" סביב החיים בקהילה שיתופית. כיצד השפיעו ניסיונות חיי, והתקווה בחיים בקהילה, מול המחיר והסיכון שזה מחייב. הפרט – בחברה השיתופית (משפט פתיחה) : הדיון התיאורטי יציג עמדות, דעות, ודילמות שונות המבליטות את הסיכוי והסיכון הקיים בתוך מורכבות זו, ומצביע על התקווה והסכנה במהות התהליך הזה. דיון זה יהווה גירוי והרחבה ראשונית לחברי החוג. … שמך הגדול שהוא משותף בנו … ירושלמי, מס' תענית).בואו נבדוק את המילה יחדיו, המופיעה פעמים רבות במקרא, ואכן מייצגת במידה רבה את המושג של שותפות, קירבה, עשייה משותפת וכו'.בראשית כב', 6בראשית לו', 7שמות יט', 8 דברים לג', 5ניתן להסיק כי המילה יחדיו מייצגת עשייה משותפת, סביב מטרה.נציץ עתה לרגע, ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו… ויניחנו בגן העדן לעבדה ולשמרה … (זהו תפקידו של האדם)… בזיעת אפיך תאכל לחם … כי עפר אתה ואל עפר תשוב …בראשית ג', 17בראשית ח', 21האם החזון האוטופי יכול לשנות את יצר לב האדם?לא טוב היות האדם לבדו … (לקראת בריאת האישה)
בראשית ב', 18
… כי יצר לב האדם רע מנעוריו …
ולאישה אמר הרבה ארבה עצבונך והרנך, בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך
(לאחר הגרוש מגן העדן – העבודה הופכת לקללה ולעונש )
בראשית ג', 19
בראשית ב', 15
בראשית א', 27
ונראה את התייחסותו של המקרא לאדם כחלק מן הקשיים בהגשמת החזון האוטופי
בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל …
ויענו כל העם יחדו … ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה … (למשה בהר סיני)
כי היה רכושם רב משבת יחדו … (עשיו ויעקב)
וילכו שניהם יחדו … (אברהם ויצחק – סיפור העקדה)
היות והמילה שיתוף (והשורש שתף) כלל לא קיימת במקרא, אלא בלשון התלמודית בלבד: (… או שהיתה לו בה שותפות … בבא קמא,
נספחים
*מנחי הדיון בקבוצות הקטנות, יקבלו הדרכה לגבי ההנחיה, דפוסי ניהול הדיון,
כותרת זו מניחה מראש שקיים קשר בעל מורכבות, רגישות, קושי, ניגוד או אף קונפליקט, בין צרכי הפרט לבין צרכי החברה, וזאת יחד עם הבטחה גדולה של תקווה לפרט – שעשויה להתממש במסגרת זו.
-) סכום במליאה ודיון במבט רחב כללי
3. "המסקנות אישיות שלי" על מורכבות החיים בחברה השיתופית: הסיכוי
מחשבותיי, והחלטותיי על המשך חיי בקהילה.
שלהם כפרטים, לבין הדרישות והצרכים של החברה. ומה הוא הפתרון אליו
חברי החוג מוזמנים לשתף את חברי הקבוצה שלהם, מתוך ניסיונם האישי,
במסגרת הקבוצות יתחלקו חברי החוג בחוויות אישיות וחברתיות מתוך ניסיונם
-) פתיחה תיאורטית במליאה
מבוא, הרצאה ודיון ביחסים הרגישים והמורכבים שבין הפרט – לקהילה השיתופית,
בשאיפתנו לעתיד טוב יותר, אוטופי, עלינו להיות זהירים פן נהפוך בעצמנו לטיראנים. הדרך הטובה ביותר להימנע מן הכשל היא כמובן הפתיחות, המוכנות להקשיב לשונה, ולאחר, הטלת הספק והבדיקה העצמית המתמדת, המאפשרת לנו לראות את חולשותינו שלנו – לפני שאנו מצביעים ומאשימים את האחר.
בל נניח לעתיד האוטופי שציירנו לעצמנו, למנוע מאיתנו לראות עתידים אחרים.
אולם היתפסות נוקשה וקיצונית, לרעיונות האוטופיה – היא מסוכנת.
האוטופי בעיני הוא החתירה לאוטופיה, השאיפה לעולם טוב יותר.
אין ספק שהאמונה והשאיפה למושלם היא הכוח הגדול ביותר בעולם האנושי, ומתוך האמונה צומחים המעשים הגדולים של האדם.
השאיפה האנושית למושלם, האידילי, הפנטסטי, הדמיוני, סיפור האגדה הטוב – היא אוניברסאלית. השאיפה לטוב היא כור מחצבתה של האוטופיה.
מפעיל שליטה חזקה על הפרט, ופוגע ביכולתו לפתח אישיות עם עמדות ודעות עצמאיות
נותנת הצדקה להציק ליחיד, שנתפס כנכשל בהשגת הזהות החדשה
– הסכנה של רודפנות צדקנית – פרפקציוניסטית אחר הפרט – המשמשת ככלי או
– הסכנה של פיתוח עצמי אומניפוטנטי, אידילי, רומנטי, לא ראלי ומסוכן – העלול להשליך
– הסכנה של מצב נפשי אוטופי – שעלול להיות נשלט על ידי אגו אידילי, פרפקציוניסטי,
– חוסר סבלנות של הקבוצה לחסרונות היחיד, לאחר, לשונה, לחלש, לפחות
– כל צורך אישי (להתפתחות, ללמידה, נסיעה, חופש…) עלול לקבל ערך שלילי של
– השאיפה למושלם (הבלתי מושג לרוב), לנשגב, הטוב העתידי הערכי ("החלוץ, הצבר,
– הסכנה (הלא מודעת לרוב) של הבטחה כוזבת, המצמיחה ייאוש, תסכול, ציניות,
מתעניין, סקרן, לומד, בעל ערכים והשקפת עולם, בעל מוטיבציה ומעורב.
– החינוך השיתופי משקיע יותר בפרט (בילד, במשפחה, באדם…) וזאת מתוך שאיפתו
עזרה לזולת, התחשבות בחבר, התחלקות, שותפות, יחד,
– השייכות כדרך להתמודד עם הפסימיזם וסכנת הסטגנציה
– הפרט, כחלק ממשהו גדול יותר, חזון, מטרה, משמעות ("להצלת האנושות, האדם וכו'")
"אני יוצר כאן אדם חדש, ואיני רוצה שיקלקלו לי אותו"
אחד ממנהיגי אחת הקומונות הקטנות העכשוויות, התעקש שכל הקשר החיצוני עם חברי הקומונה יעשה ישירות דרכו, ואיתו בלבד. על השאלה מדוע? השיב בכל הרצינות:
בתנועה הקיבוצית – אתוס החלוץ, האדם השיתופי החדש, נקי מאינדיווידואליות ואגואיזם
בציונות – הישראלי החדש, הצבר, הבריא והחזק, משוחרר (מול היהודי הגלותי,
בקומוניזם – החזון היה האדם הסובייטי החדש
נעלה, אדם חדש
המסגרת הצבאית – קבלת כללי המסגרת והאימון, תעשה ממך גבר, חייל, לוחם….
לרבות מן החברות, או המסגרות, בעלות מרכיבים או אלמנטים אוטופיים, יש חזון ליצירת אדם חדש, נציץ לרגע במסגרות שונות:
הדור השני ממשיך את מימוש החזון בגלל היותו חלק מן התהליך של היצירה (הדור המושקע חינוכית וחברתית), וכן בגלל המחויבות להוריו, אבל ליבו אינו בתוך זה, באופן מלא, כמו של דור הוריו.
התוצאה היא של קהילות מתפרקות, מתפצלות, נפרדות, מתפוררות, משתנות – ויצרת מסגרות חברתיות חדשות.