שביל אבנים תמים בתוך יער ירוק ורענן
מוליך אותי למחנה טרבלינקה הדומם והנושן
צפצוף הציפורים ויתושי ביצה אכזריים,
הרוחשים סביבי ברוח אביב קלה,
מושכים בעיקר את תשומת ליבי
דבר לא מכין אותי לקראת
ה"הימל שטראסה" ובורות השרפה
גם לא אדני הבטון המסמלים
מסילה דמיונית אל תוך מחנה המוות
כי הם ניצבים להם ישרים דומם
ואינם מגלים את הדרך אל סודם
רק כאשר אני עומד
בתחילתו של שביל "דרך השמיים"
ופני אל מול יער אבני המצבות
אני קולט את גודל הזוועה
כאן, על שביל מיתמם זה
בהמחזה נאצית שטנית
צעדו יהודי גטו ורשה ויהודי אירופה
מתפתים במתק שפתיים אל מותם
ודבר לא נותר ממחנה המוות
פרט ליער הירוק ויער מצבות אבן ריקות
ורק הילדה איילת, עם שמשיה תכלכלת
הניצבת כאן לידי, ועיניה הגדולות מלאות דמעות,
רק היא לבדה שומעת את עצב המנגינה
כשעצי היער וציפורי השיר
לוחשים את סודם שמזהיר
"קומי ולכי הילדה איילת,
קומי וברחי ושמרי הגחלת,
כי רק לך יש שמשיה תכלכלת
והרוצח אין בו רחמים לילדות וילדים"
כאן הלכו אל מותם מאות אלפי
גברים, נשים וטף, עם יהודי שלם
והעולם לא פצה פה, לא שמר ולא עצר.
ורק ציפורי השיר של טרבלינקה
ויער האורנים הירוק הבוהק בשמש
עדיין זוכרים ושומרים את סיפורי האימים
עומד אני אילם אל מול גודל הזוועה,
מקשיב רב קשב לסיפורי האימה
וכל מחזה הרצח קם מולי לתחייה
ועיני שוב לחות וצורבות כי אין נחמה
וגם ציפורי השיר בקולן המתוק
והילדה איילת עם עיני התכלת
אינן מנחמות אותי בצלילן
כי הכל כאן תם ונשלם
ורק הקוקייה,
זו הסופרת כל יום ודקה
חוזרת ומודיעה בקול צלול, כי אכן
כאן זה קרה, ואין זה מחזה או הצגה
כי כאן זה ה"הימל שטרסה"
הדרך הישירה אל בורא עולם
ממנה עוד לא שב אדם
יאיר, 4.6.13
טרבלינקה, פולין