באנו להיפרד ממך דן שיפוני, דנקו
הבית בקיבוץ הומה אנשים, משפחה,
ילדים, נכדים וחברים שלך ושל תמי
מפגש עצוב, אבל עם חיוך על הפנים
הילדים בחוץ שיחקו כדורסל לכבודך
ובבית, סיפרו זיכרונות ישנים עם געגוע
זיו ולירון, בנותיך, קיבלו אותנו עם חיוך וצמא
לשמוע ולספר לנו על אבא דנקו
היית אהוב בבית הזה, זה ברור לפתע
למרות הניגודים שבך, לטוב ולרע,
כאן היית אהוב כבעל, כאבא, סבא, וכאדם
היית ילד פרא שגדל ברחוב, במנזר, לבדך במהלך המלחמה
למדת לשרוד רק עם "בצל חי" ובלי הדרכת הורים
"אני עם עצמי ודי"
לכאורה יתום כמוני, בדיעבד מסתבר
שהיה לך אבא שהתנכר לך אחרי המלחמה
הגעת לקיבוץ בדרך לא דרך באותה האונייה
אתי ועם דודה בלנקה שלי, שאמצה אותך אל ליבה מיידית
אבל גם כאן בקיבוץ, היית זאב בודד, לא יודע איך לחיות
עם…, יחד…, כחלק ממערכת חברתית קיבוצית,
ומשפחת שיפוני וחווה, שאוהבת אותך עד היום.
ותמי, שבחרה בך כבעל, חבר, וכילד שזקוק למשפחה ואמא אוהבת
תמיד היית נגד, מעין אנרכיסט צעיר, "ילד בר פרוע",
ודימוי של "פגע רע" שמתוך כוונה טובה, הולך ולעתים מסתבך
כשהיה קשה לך, היית מטפס על עצים גבוהים, מעל לדשא הגדול
ומשקיף משם על כולם, רחוק ומוגן מעל פני האדמה
מעטים ידעו שהיה לך לב טוב, אוהב ורגיש
מוכן לעזור ולתת בלי חשבון לכל אדם במצוקה
משם, מאותו מקום חם, באת לעזור למיכל שלי
לתקן אופניים – כשאני הייתי במלחמה, והיא הייתה לבדה
בלי עזרה ועם שלושה בנים קטנים
הילדים, חבריך בקבוצת "סלע"
לא ידעו איך לעכל אותך, לכן לעגו לך
"דנקוף" – קראו לך אבל אתה לא וויתרת מעולם,
המשכת לבדך להתנהל בדרכך תוך ניהול מלחמת עולם
תמידית, כנגד אלו שלא הבינו את מהותך ודרכך
וראו בך רק אדם מוזר שנוהג בדרך לא דרך בקיבוץ שגידל אותך
ועתה, בסיום דרכך, דנקו, נמצאה לך כאן מנחה נכונה,
כאן בקיבוצך שהפך להיות ביתך,
ולמרות שזנחת אותו בכעס כבר לפני שנים רבות,
עדיין יש לך פה פינה חמה ואוהבת
ומשפחה שזוכרת אותך בחם
ובאהבה רבה
יהי זכרך ברוך, דנקו
מיכל ויאיר פלגי 29.7.20