דניאל פול שרבר
חומר להרצאה בטירה – יאיר פלגי
המשפט הסכיזופרני במרס 1903 קיבל פרופסור פול פְלֶכְסִיג חבילה שמנה ממטופל לשעבר במרפאתו הפסיכיאטרית באוניברסיטת לייפציג, גרמניה. במכתב הפתיחה שצורף לעותק של זיכרונות ממחלת העצבים שלי (Daniel Paul Schreber, Denkwurdigkeiten eines Nervenkranken) הבהיר דניאל פול שרבר את מניעיו לכתיבה. ״אין בלבי כל קובלנה אישית נגד אדם כלשהו,״ הוא כתב. ״מטרתי היא אך ורק לקדם את ידיעת האמת בתחום חיוני, זה של הדת.״ בעוד תיאולוגים מעטים מכירים את האוטוביוגרפיה של שרבר, היא היתה למסמך מפתח בהיסטוריה של הפסיכיאטריה. מכל העדויות בגוף־ראשון על שיגעון, לעדות זו היתה ההשפעה הרבה ביותר. כפי שכתב פרויד במכתב ליונג, יש למנות את ״שרבר הנפלא״ לפרופסור לפסיכיאטריה ולמנהל של בית חולים לחולי נפש משלו.
שרבר טען שהוא שימש כ״אובייקט לניסויים מדעיים״, ולכן ספק אם נענה פְלֶכְסִיג לבקשתו של שרבר לבחון את זיכרונותיו ולאשר את התפקיד שמילא ב״נסים״ שאירעו לו. עם זאת ד״ר וֶבֶּר, מנהל המוסד הציבורי לחולי נפש זוֹנֵנְשַיְין שממנו שוחרר שרבר לאחרונה, ביטא דעה שלה היו שותפים בוודאי רבים מן הפסיכיאטרים של סוף המאה תשע־עשרה.
כאשר אנו סוקרים את תכניו של מסמך זה ושוקלים את החשיפה העצומה ביחס לעצמו ולאנשים אחרים, שמסמך זה מכיל; כאשר אנו מתבוננים באופן חסר הבושה שבו הוא מתאר מצבים עדינים ביותר בטבעם, ולמען האמת, במובן האסתטי בלתי אפשריים לחלוטין; כאשר אנו מהרהרים בשימוש שהוא עושה בשפה חזקה ופוגענית ביותר, וכן הלאה – נגלה שאיננו מסוגלים כלל וכלל להבין כיצד אדם, שמאופיין בכל שאר הדברים בטקט ובעידון, היה יכול לשקול צעד שפוגע בו כל־כך בעיני הציבור.
אבל לא כל המטפלים הסכימו. כדי להבין את טבעה האמיתי של אי־השפיות, בניגוד לתיאורה – הגדרתה ומקומה במערך הכללי של ההפרעות הנפשיות – היה צורך חיוני בעדויות אישיות. בשל כך שיבחו את שרבר הגרמנים הראשונים שפרסמו סקירות על ספרו על המשימה שלקח על עצמו. הומלץ לעמיתים פסיכיאטרים לפנות מקום קטן במדפי הספרים שלהם (שבהם שלטו באותה תקופה מהדורות עוקבות של ספרו של קרֶפֶּלין, ספר לימוד לפסיכיאטריה (Emil Kraepelin, Lehrbuch der Psychiatrie, 1883).
אולם פרויד הוא זה שהיה אחראי להבאת הזיכרונות של שרבר לקהל רחב יותר. חיבורו "רשימות פסיכואנליטיות על דו"ח אוטוביוגרפי של מקרה של פרנויה" ("Psychoanalytische Bemerkungen uber einen autobiographisch beschriebenen Fall von Paranoia") הופיע ב־1911, השנה שבה מת שרבר. הגנתו של פרויד על הזיכרונות היתה חזקה יותר מפירושו את הפרנויה של שרבר כהדחקה של הומוסקסואליות פסיבית. ״בוודאי איננו יכולים לצפות שתיאור מקרה שמטרתו לצייר תמונה של אנושיות מופרעת ומאבקיה לשקם את עצמה יפגינו ׳דיסקרטיות׳ וחן ׳אסתטי׳.״
דניאל פול שרבר נולד ב־1842. אביו היה רופא ידוע, מחברם של מדריכים לגידול ילדים שתבעו משטר לגידול ילדים בריאים וצייתנים באמצעות פעילות גופנית ומשמעת. בגיל ארבעים ושתיים חווה שרבר, הצעיר מבין שני בנים, את ההתמוטטות הראשונה שלו. בתוך שישה חודשים החלים מ״התקפה של היפוכונדריה חמורה״ והמשיך בקריירה המשפטית שלו. ב־1893, כמה שנים לאחר שהיה לשופט בבית משפט גבוה, חזר אותו מכאוב בצורה חריפה יותר. בפעם הזאת הופיעו הרמזים הראשונים למחלה חמורה בעת התקפה של נדודי שינה. שרבר, שלא הצליח לישון, נהיה קשוב לרשרושים שבסופו של דבר זיהה כ״התערבויות״ אלוהיות. כאשר לא הצליחו מורפיום וכלורל לרפא את נדודי השינה שלו, חזר שרבר מיואש למרפאת האוניברסיטה שבה טיפל בו פרופסור פְלֶכְסִיג בעבר. חרד ונוטה התאבד, הופנה למוסד הפרטי של פְלֶכְסִיג, אך מצבו לא השתפר. בפברואר 1894 ״הופיעו הסימנים הראשונים לתקשורת עם כוחות על־טבעיים, במיוחד קשר עצבי עם פרופסור פְלֶכְסִיג״.
שרבר ראה ב״שפת העצבים״ צורה של חשיבה תת־קולית אשר רוב האנשים אינם מודעים אליה. במקרה שלו נשלטה שפת־העצבים מבחוץ: פְלֶכְסִיג הצליח ״לכלוא את כוח רצונו, כפי שקורה במהלך היפנוזה״ והיה אחראי ל״מהומה האיומה״ בראשו. כאשר החלו ״תחושות תאוותניות״ להיכנס לגופו, האמין שרבר שפְלֶכְסִיג תכנן ״ליטול ממנו את גבריותו״, כדי שתלמידי המוסד יוכלו לנצל אותו מינית. אף־על־פי ששרבר מעולם לא זנח את אמונתו שפְלֶכְסִיג השתתף ב״רצח נשמתו״ – זמן רב לאחר ששוחרר ב־1903, המשיך לשמוע קולות שצעקו את שמו של פְלֶכְסִיג – הקנוניה להפוך אותו לאישה קיבלה במהרה היקף גרנדיוזי יותר, ונטילת גבריותו החלה להיתפס כצורך אלוהי. שרבר חשב שברגע שיהפוך לאישה, יעבּרו אותו קרניים אלוהיות ויובילו ליצירת גזע חדש. הוא היה מוכן להשלים עם גורל זה כדי להשיב את העולם למצבו המבורך שאבד. בשנותיו האחרונות בזוננשיין עשה שרבר בדיוק את הדבר הבא: שמר על שפתיים חתומות בכל הנוגע למשימתו החשאית והרשים רופאים בשיחות החולין שלו סביב שולחן הארוחה ובנוהגו הנינוח.
חלק ניכר מן הזיכרונות של שרבר עוסק בתובנות הרוחניות והפילוסופיות שהעניקה לו מחלתו. כיוון שדיבר עם עצים, עם ציפורים ועם אלוהים בכבודו ובעצמו, כיוון שהיה עליו לחלוק את גולגולתו עם נשמות אחרות, כיוון שחש בתנועותיו של עוּבר אנושי בתוך גופו, כתב שרבר כבר־סמכא על מעשי נסים. בין שאישר את ההיריון שבקדושה, התווכח עם השקפותיו של קרפלין על ״שיפוט לקוי״ שמלווה בהכרח דלוזיות, או הציע טיעונים נגד שרפת גופות – היעד שלו היה אחד: להגן על האמת שבעל־טבעי מפני הבלי "המטריאליזם החשוף". הזיכרונות שלו לא היו כתב התנצלות על הטעויות או ההגזמות של השיגעון.
ב־1910, כשנותרה לו עוד שנה אחת לחיות, אובחן שרבר כסובל משיטיון הבחרות (dementia praecox), מצב ניווני שאמיל קרפלין הבחין בינו לבין אי־שפיות מאנית־דפרסיבית ב־1896. ״שיטיון,״ כתב קרפלין, ״מורכב ממצבים שהמאפיין המשותף להם הוא הרס טיפוסי של הקשרים הפנימיים של האישיות הנפשית.״
מלבד מחשבות השווא וההלוצינציות שהיוו את הסימפטומים הראשוניים של השיטיון, הבחין קרפלין במערך של הפרעות רגשיות וגופניות שהובילו אותו לזהות שלושה טיפוסי תת־קבוצות של המחלה: קָטָטוֹנִי, הֶבֶּפְרֶנִי ופרנואידי. המאפיין הראוי ביותר לציון של חולים שסובלים משיטיון היה, לקרפלין, חוסר יכולתם לקיים תקשורת טובה ומשמעותית עם אחרים; אבל למחלתו של שרבר הופיעה עתה אבחנה חלופית – סכיזופרניה. כאשר פרסם אוֹיגֶן בּלוֹילֶר ב־1911 את הסכיזופרניות (Eugen Bleuler, Die Schizophrenien), הסימפטומים והתוצאה של שיטיון הבחרות הוגדרו בחלקם מחדש. בלוילר הדגיש שהידרדרות לא הפיכה אינה תוצאה הכרחית של סכיזופרניה ומנה את הסימפטומים הראשוניים, אלה המכונים ״ארבעת האלפים״, (או ארבעת ה A )
הפרעות באסוציאציות – חשיבה מופרעת באפקט, העדר רגש, אמביוולנטיות -רגשות סותרים, ואוטיזם – ריחוק או נסיגה לפנטזיות.
כמעט כל הסימפטומים שמנו קרפלין ובלוילר נשארו מרכזיים בתמונה המודרנית של סכיזופרניה. להוציא את התנועות החזרתיות שראו שני הפסיכיאטרים (בחולים שאולי סבלו למעשה מביטויים מסוימים של דלקת המוח), הסימפטומים של סכיזופרניה נותרו מגוונים כתמיד. כפי שמציין לואיס סאס:
סכיזופרנים יכולים לגלות רגישות יתר למגע אנושי אבל גם אדישות. הם יכולים להיות פדנטיים או גחמניים, בטלנים או שקדנים, נוחים לרגוז או שופעי עליצות חובקת כל ועם זאת ריקנית משהו. הם יכולים לחוות שטף של זרם רעיונות או חסימה מוחלטת; והפעולות, המחשבות, התפיסות שלהם יכולות להיראות מסודרות או נשלטות בקפדנות … אבל בזמנים אחרים, כאוטיות וחסרות צורה. לעתים ירגישו שהם יכולים להשפיע על כל העולם, בפעמים אחרות, כאילו אינם יכולים לשלוט אפילו במחשבותיהם או בגפיהם שלהם עצמם – או, במה שהוא אחד הפרדוקסים העליונים במצב זה, הם יכולים לחוות את שתי ההתנסויות האלה בו־זמנית.
הם יכולים להיות שוללים קיצוניים, מגיבים לבקשות בעשיית ההפך המוחלט או בסירוב להכיר אפילו בקיומו של המבקש; עם זאת אין זה מדויק לאפיין אותם, כפי שעושים לעתים קרובות, כבעלי גישה מתנגדת או אפילו כמנותקים מסביבתם החברתית, שכן, בזמנים אחרים, אותו סכיזופרן עשוי לסבול מ"שעבוד סוגסטיבי" – "התקפות התרפסות" שבהן הוא נענה באופן מיידי לכל בקשה (אם כי לעתים מגזים בביצוע עד כדי גיחוך).
כיום אפשר למצוא ספרות נרחבת בגוף־ראשון, המכילה עדויות על רוב ההיבטים של החוויה הפסיכוטית, אך תהילתו של שרבר נובעת מן העובדה שהוא היה החולה הראשון שכתיבתו התקבלה כראיות ממבט ראשון. כדי למקם את הזיכרונות בהקשר היסטורי, חשוב לזכור שהפסיכיאטריה היתה אז בקושי בת חמישים שנה. סיווג ההפרעות המנטליות הושג על־ידי בחינה קפדנית של התפרצות, המהלך והתוצאה של כל מחלה. מפורטים ככל שהיו תיאורי המקרים של קרפלין, הם התמקדו רק בטבע של הסימפטומים והשאירו מעט מקום, אם בכלל, לבחינת סיפורי החיים שפרויד או אלכסנדר לוריא היו עשויים להבליט.
האפשרות שלפסיכוזה יש היבט אקספרסיבי לא נבחנה ברצינות לפני סוף המאה התשע־עשרה. ב־1900 וב־1913 הציג בית החולים המלכותי בֶּתְלֶם בלונדון תערוכות של ״אמנות פסיכוטית״. ב־1907 פרסם פול מֶנְיֶיר את האומנות אצל חולי הנפש L Art chez les fous' Paul Meunier, והתבסס על האוסף ״אמנות מטורפת״ ב – Villejuif, שזכה לפרסום רב. זמן קצר אחר־כך החל הפסיכיאטר מהיידלברג הנס פרינצהורן לאסוף בשיטתיות את ״תוצרי אמנות הציור של חולי נפש, שאינם רק העתקים של תמונות קיימות או זיכרונות של ימי בריאותם, אלא נותנים ביטוי לחוויה האישית שלהם״. פרינצהורן אסף גם את כתביהם של חולי הנפש, אבל דווקא במה שציירו ובנו חיפש את עקבות ״הפנייה המכריעה פנימה, אל העצמי״. אף־על־פי שכמה מן האמנים הנכללים ביצירות האמנות של חולי הנפש (Hans Prinzhorn, Bildnerei der Geisteskranken) שלו, כמו אוגוסט נָטֶרֶר ואדולף ווֹלְפְלִי, גם כתבו או שילבו ביצירותיהם מילים ותמונות, ההתעניינות בכתיבה סכיזופרנית נותרה נחלתם של אנדרה בְּרֶטוֹן וכמה מעמיתיו הסוריאליסטים.
לפני שתורגמו הזיכרונות לאנגלית, בשנות החמישים של המאה העשרים, התייחסו רק אוטוביוגרפיות ספורות לגחמותיה של הפסיכוזה בבהירות הדקדקנית של שרבר. להוציא את כתבי המוסדות מן המאה התשע־עשרה, כמו בתוך בית החולים בתלם של אֶרְבֵּיין מֶטְקָלְף (Urbain Metcalf, The Interior of Bethlem Hospital) וסיפורו של טיפול שחווה ג'נטלמן בעת מצב של הפרעה נפשית של ג'ון פֶּרְסֶבָל (John Perceval, A Narrative of Treatment Experienced by a Gentleman, During a State of Mental Derangement), שהיו בעיקרון עבודות הצהרה ולא התבוננות פנימית, רק ביוגרפיה אחת ניתנת להשוואה ל-זיכרונות של שרבר – העדים (Thomas Hennell, The Witnesses) של תומס הֶנֶל, שפורסמה ב־1938. הנל, מורה צעיר לאומנות, חי בלונדון שנתיים לפני שהחלה הידרדרותו ההדרגתית אל הפסיכוזה. אוהב שאהבתו הושבה ריקם, מחפש נחמה בספר חזון יוחנן, הנל, כמו שרבר, החל להרגיש זרמים תת־קרקעיים של ״תהליכים רגילים ובחלקם לא מודעים״ נושאים אותו הרחק.
כשרעיונות ותמונות חדשים מתעוררים בו ללא הרף, חש הנל מוכנס אל ״אפשרויות בלתי צפויות מראש״, אל ״אמונה – שחורגת מעל ומעבר להיגיון״. בשלב ראשון זה של התרגשות מאנית, הנל מוסר את כל חפציו ומושך את כל חסכונותיו. בעבודתו, הוא פורה במיוחד. בפני כל מי שמוכן להקשיב, הוא שמח לפרוס את הנבואות והתובנות, שלהן היה נתון. אבל זמן ומרחב, חלום ומציאות, מתחילים להתמזג. הנל חשוף ליותר סימנים ואותות לבאות. זיכרונות מתפרצים עתה אל פני השטח. כל דבר שהוא רואה מקבל איכות מוזרה, מפחידה ומבשרת רעות.
האימה מתחילה את גֵאוּתה ההזויה בעת שהוא מהלך בחוץ, בדרך כפרית. שלושה גברים, שנראים להנל כסרסורים מחופשים לשוטרים, עוצרים אותו. למחרת בבוקר מתעורר הנל בתא המשטרה ומרגיש כי הוא נכנס לתוך גוף בלתי נראה של ״נוכחות שנייה״. ״זיכרון התחושות האלה מעומעם למדי, עם זאת בכאב שוחק ומשתק היו צלעותי לצלעות הנגדיות של הישות האחרת, עיני השמאלית היתה לעינו, ולבסוף יכולתי להיות מודע רק בימיני לצורת השינוי הבא, שהופיע כצללית על הקיר.
הוא נראה כגוף ענקי, כפול מגודלו של אדם, ונטול מין.״ הנל מאושפז בבית חולים לחולי נפש וזוכה לביקורים פרטיים של זרם מתמשך של מבקרים הזויים ובהם גמדים, הורדוס וריצ׳רד ה־II. במשך חמישה שבועות הוא נותר שקוע בחזיונות ובלחישות. מחשבותיו נענות מיד. בחלומותיו הוא נוסע מדי לילה לקצוות הארץ. לעתים הוא מתעורר בשל הבזקים זוהרים, ומוצא אנשים עומדים מעליו. הוא חושד שלפסיכיאטר שלו, ד״ר גִילרֵיי, יש ״כוח לשנות את צורותיהם של דברים, באופן מוזר ובמידה עצומה״.
אף־על־פי ששרבר והנל מצאו במכאוביהם טעם שהפסיכיאטריה לא יכלה למצוא, דיווחיהם על הפסיכוזה מוגבלים לפחות בשני מובנים. ראשית, ההתנסויות ששניהם מתארים קשורות בעיקר להיבטים ה״חיוביים״ של סכיזופרניה – מחשבות השווא וההלוצינציות שלה, ולא לארבעת ה"אלֶפים" של בלוילר. לתחושות העמוקות של אדישות והתכנסות, שנוכחות לעתים קרובות כל־כך בסכיזופרניה, אין זכר באוטוביוגרפיות של שרבר ושל הנל. שנית, שתי העבודות האלה הן שחזורים של סכיזופרניה המוצגים בשפה ובחשיבה שזרה לה במידה רבה. בכתיבה סכיזופרנית אמיתית קשה הרבה יותר להתמצא. ב־1795, כמאה שנים לפני שקרפלין ציין שחולי נפש נוטים לדבר או לכתוב ״במשפטים מנותקים שאין להם כל קשר למצב הכללי״, ניסח ג׳ון פֶרְיַאר את ההבחנות הבאות: ״כאשר מטורפים מנסים לכתוב, רעיון מועדף אחד או שניים חוזרים ונשנים בכתיבתם, מעורבבים עם משפטים שכמעט אין להם, בנפרד או עם חלקים אחרים, כל משמעות. אדם בעל יכולת הבנה רגילה יתקשה למצוא בהשתפכויות אלה צורה מובנת, ועם זאת חולים יובילו את רעיונותיהם באותו מסלול בדיוק במשך שבועות רבים.״
״סלט המילים״ הסכיזופרני – ערבוביה של שברי משפטים ומשפטים חלקיים, החלפת נושאים וגווני קול – הוא הביטוי המוחצן ביותר של חשיבה מופרעת. אחת התיאוריות האחרונות שנועדה להסביר ליקויים בחשיבה ובביטויים סכיזופרניים היא זו של הכללת־יתר, ולפיה סכיזופרנים איבדו את היכולת לסווג. כשמציגים לסכיזופרן מבחר חפצים ומבקשים ממנו למיין אותם לסוגים, הוא יתקשה ליצור קבוצות. ספר וכפפה, למשל, ימוקמו יחד כיוון ששניהם ״כלים ידניים״. חפצים אחרים יצורפו זה לזה על סמך קשר ערטילאי לא פחות או פשוט בשל שמות שנשמעים דומה. היעדר זה של כל קשר ברור בין רעיונות, הידוע בשם רפיון אסוציאטיבי, הוא רק אחת הדרכים שבהן החשיבה הסכיזופרנית נחשבת מוזרה בעיני אחרים.
במחקר המצוטט רבות על ״השפה החריגה״ של הסכיזופרניה זיהתה הפסיכיאטרית ננסי אנדרסן לפחות שבעה כשלים בתקשורת, ובהם דלות תוכן (הנטייה לספק מעט מדי מידע משמעותי) ואובדן מטרה (כישלון להוביל מהלך מחשבתי לסיומו הטבעי). בשפת הסכיזופרנים אפשר להבחין אמנם בליקויים אחדים בדקדוק או בסמנטיקה, אולם אלה בדרך כלל תוצאה של הכישלון לכוון את הרעיונות. לפיכך שפת הסכיזופרנים יוצרת את הרושם שהיא תקועה תמיד באמצע רעיון או נסחפת בזרם אסוציאציות:
אני פוחד פחד הוא פחד הפחד עצמו והאנשים הבלתי נראים ב"טרקלין דובוני הצעצוע". יש להם כל מיני צבעים ואני פוחד שהם מסביבי בכל מקום ללכת הלוך ושוב על חלום מערבולת דיבורים. איפה שהמים הולכים וצוק גבוה בא. כנסייה היא סרטן חי. עלי ומדברים אלי בחזרה. כולם. הם נכנסים לראש שלי ומסיחים את דעתי. ואני כן תמיד רציתי לחזק את עצמי בזמן הווה. יש להם ראשים וקווים בשביל צוואר. שתי זרועות ושתי רגליים. כמו ג'ייייי!!! דמות מצ'רלי בראון!!! הצורה שלהם מעוותת על־ידי … על־ידי אדומים וירוקים ולבן והצההההההוב לאנשים יש קימורים של ילדה הרפתקה נשית והם כמו רוחות רפאים.
רק באמצעות הבנה אינטימית של החולה ומחלתו יכולה כתיבה סכיזופרנית כזו להיעשות נגישה. בברוכים הבאים לארצי (Lauren Slater, Welcome to My Country) מתארת הפסיכולוגית לורן סלייטר את ניסיונותיה לפענח את הכמות העצומה של השרבוטים של ״ג׳וזף״, החולה הסכיזופרן הכרוני שאחראי לקטע שלעיל. מכיוון שהכירה את הנטייה לסטות מן הנושא ועל־ידי כך שסיפקה פרטי הקשר, הצליחה סלייטר ״לסנן״ ו״לתרגם״ את דבריו המבולבלים והסתומים של ג׳וזף – לגלות את האדם החושב והמרגיש מאחורי המשפטים המבולבלים ביותר:
אני פוחד מהפחד עצמו אני פוחד מאנשים בלתי נראים יש להם כל מיני צבעים אני פוחד שהם מסביבי, מדברים אלי בחזרה הם נכנסים לתוך הראש שלי מסיחים את דעתי יש להם ראשים קו במקום צוואר שתי זרועות שתי רגליים כמו דמות מצ'רלי בראון הצורה שלהם מעוותת על־ידי אדומים וירוקים, לבנים וצהובים לאנשים יש קימורים של ילדה הרפתקה נשית והם כמו רוחות רפאים
הסכנה בסוג זה של תעתיק היא, כמובן, שהוא מוצא משמעות וביטוי רבים מדי. ג'יימס ג'ויס, שראה בשירתה של בתו הסכיזופרנית לוצ'יה ניסוי לשוני דומה לשלו, בוודאי אשם בכך במידת־מה. כאשר התייעץ ג'ויס עם קרל יונג על מחלתה של לוצ'יה, נדהם הפסיכיאטר השווייצי מן השימוש שעשתה בהרכבים ובחידושים לשוניים, אבל לא יכול היה לייחס כוונה כלשהי להמצאות הלשוניות האלה. ייתכן שצדק יונג בהדגישו את ההיבטים האקראיים והקופצניים לעתים קרובות של השפה הסכיזופרנית, אבל ג'ויס לא טעה בחושבו שאולי יש בה טעמים וריחות משלה.
