כל ילד נלחם בדרכו בכדי לגדול ולהצליח בחייו, והוריו מסיעים לו כמיטב יכולתם לגדול ולהיות אדם טוב ומצליח.
אבל כאשר רוב או כל המשימה מוטלת על כתפיו של הילד עצמו בלבד, והוא חש בודד וחלש מול הוריו וכל העולם, המשימה היא קשה ולעיתים גם בלתי אפשרית, ולרוב עולה במחיר נפשי כבד.
כותב הספר "הילד שכמעט הציל את אמו" חש כאילו הוא נושא לבדו על כתפיו הקטנות את מצוקות כל העולם ומשפחתו, ובעיקר את מצוקות אמו, ומשלם מחיר יקר מאוד בבריאותו הנפשית בגדילתו על כך.
הספר קשה לקריאה, עד מצמרר, והקורא נשאר המום מעוצמת התיאורים, המטען הנפשי, הבדידות, הכעס והמשקעים שספג הילד הכותב.
גם כאדם בוגר ואיש מקצוע בתחום בריאות הנפש, לא ניתן לי, הקורא, להשתחרר מעוצמת הפגיעה הנפשית של הכותב. הוא טעון וכועס מאוד על משפחתו, ואינו יכול לסלוח להם ולצעוד קדימה.
ומכאן ברצוני לעבור לדיון על עצמי, ובשינוי קל של הכותרת:
"הילד שכמעט הציל את עצמו" *
לעולם אין התהליך מושלם, אלא רק "טוב דיו" (good enough), לכן הכותרת היא: כמעט, (על פי ניסוחו של וויניקוט*, הרופא הפסיכואנליטיקאי הבריטי).
בעקבות קריאת ספרו של ד"ר כספי, כיצד, הוא ע"פ תחושתו, נלחם לבדו כנגד כל המשפחה, אמו והעולם, בניסיון להציל את אמו החולה. כאשר בעצם הוא נאבק קשה בכדי להציל את עצמו ושפיותו, מפני הרודפות החולנית של אמו.
מתוך זה אני מבין שיחסית לכותב, "התמזל מזלי", למרות שאיבדתי אתי אמי בגיל חצי שנה, אירוע טראומטי לכל הדעות, אמי, אפילו במעט הזמן שהייתה איתי, הייתה אם דואגת ואוהבת ( דבר שלמדתי מהגלויה ששלחה ממחנה ההשמדה), חשתי מוגן ואהוב על ידה, ואחרכך על ידי "האימהות המאמצות החדשות שלי שהיו לי במהלך חיי.
יחד עם זאת תחושת הבדידות הצורבת, הכעס, והמאבק היום יומי לנהל את עצמי לאור עמדות פנימיות שלי עצמי, הוא מאבק קשה ומתיש.
מי אני?
אני הוא התינוק שאיבד את אמו ואביו במהלך השואה, שזה לכשעצמו אסון נורא ואיום, להישאר יתום בגיל חצי שנה, באמצע המלחמה ו"החיה הנאצית" שרדפה ורצחה תינוקות יהודים בכל אירופה -מחפשת גם אותי.
אני מוחבא ומוסתר בתוך כפר קרואטי על ידי משפחה כפרית נוצרית. דודי מילן הוא זה שמציל אותי ומוצא עבורי את המסתור אצל המשפחה בכפר, ששמרה עלי וטיפלה בי באהבה במהלך כל המלחמה תוך סיכון עצמי אמיתי כנגד "האוסטשה", השלטון הנאצי האכזרי בקרואטיה.
עם תום המלחמה, דודה בלנקה "אימי המאמצת" השנייה, באה ולקחה אותי מן הכפר, טיפלה בי כשנתיים בזאגרב, וגידלה אותי עד שהגעתי ואומצתי פעם נוספת על ידי בנימין ושושנה בארץ בקיבוץ.
הדודה הייתה אישה טובת לב ואוהבת, קרובת משפחה מצד אימי, שעברה את מלחמת העולם השנייה באיטליה, ויצאה ממנה חבולה ובודדה נפשית.
אני הייתי עבורה הצלה מבדידות בעולם כאוטי ואכזר שהשאיר אותה ללא משפחה, ללא ילדים וללא הורים. יחד איתה עליתי ארצה לחיפה ומשם נשלחתי לבדי לקיבוץ, עם שם חדש, וללא שפה כלל. לבדי כיוון שהיא הדודה הרגישה שהיא לא יכלה לגדל אותי לבדה בארץ החדשה.
ושוב למזלי הגעתי לקיבוץ, לחברה בריאה בה יכולתי להתפתח בדרך חופשית יחסית, תוך אקלים חברתי מקבל ופתוח, חברה אשר הוציאה אותי מבדידותי, ואפשרה לי לספוג רוח חדשה, דרך חיים, עקרונות חיים שיתופיים אופטימיים ומקום בטוח לגדול בו, בתוך חברת ילדים, בה הפכתי "כמעט" לילד קיבוץ רגיל מן השורה.
אני מאמין היום שבזכות ההזדמנות שניתנה לי, וכוחות הנפש שהיו בי, הצלחתי לצאת, באופן יחסי כמובן, מבדידותי ההגנתית ולפתח מבנה אישיותי חברותי יותר, אופטימי ובעל שאיפות לגדול ולהיות לאיש בעולם ("מאנטש", כפי שנאמר באידיש).
עקרונות החיים של החברה הקיבוצית של אז היו: פשטת, צניעות, יושר, כנות, אמונה באדם ובחברה וחיים שיתופיים, שהפכו לנר לרגלי עד היום. בזכות עקרונות אלו, בזכות חברי ומשפחתי החדשה, וכמובן אשתי שהאמינה בי לאורך כל הדרך, גדלתי והתפתחתי להיות אדם חברותי, פתוח, שמח, היכול לבנות לעצמו משפחה יציבה משלו, לתת אמון בבני אדם ולהביט קדימה באופטימיות. ללמוד מקצוע לחיים ולהתפתח כאדם לכל דבר.
זו משימה קשה מאוד לגדל את עצמך, אבל משימה אפשרית. זו משימה ארוכת טווח ובדרך צריך הרבה מזל, עוז רוח ועבודה קשה יום יומית.
ללא עזרה ותמיכה רבה לא ניתן להשלים המשימה, וגיבור העלילה עלול להרים ידיים ולהתייאש, וליפול לתוך מצוקה נפשית, כי המלאכה היא סיזיפית וקשה. למזלי לא הייתי לבד.
בהביטי היום, ממרומי גילי על עצמי, אני חשב שצריך מסירות רבה לניהול המאבק, אומץ, נחישות, עקשנות ויכולת התמדה אין סופית, וכמובן שותפים טובים לדרך.
להתמיד לאורך שנים רבות בעבודה הבלתי נגמרת המכונה כאן "להציל את עצמי", או בניסוח פחות מליצי לבנות את עצמי. למרות שלכאורה אני אישית לא הייתי לבד בעולם. אלא עם אימהות מאמצות, דודות, נשמות טובות, והרבה מזל לאורך כל הדרך.
אלבר קמי כותב: "על האדם לבנות את עצמו, בעצמו עד בלי די". משפט זה מתאים מאוד לתחושתי שלי.
במבט תאורטי פופולרי, דרך הפריזמה וההבנה הדינמית של יחסי אובייקט ראשוניים, ניתן לראות שכאשר ההפנמה היא של אובייקטים ראשוניים רעים ורודפניים, ההתפתחות היא פגומה מאוד. אזי נוצר מבנה נפשי רודפני ולא מגובש, המתקשה לנהל חיים נורמטיביים עם העולם.
בניגוד להפנמה של אובייקטים חיוביים, המאפשרים תהליך של גיבוש חיובי של האישיות, אין ספק שהספר הנ"ל ממחיש את התאוריה באופן מאוד ברור ומלמד.
לעצמי אני אומר שלמרות ריבוי דמיות הורים בעברי, ההפנמה החיובית שלהן, בסופו של דבר אפשרה לי לגבש מבנה חיובי ברור, איתו אני מהלך נוח ובשלום עם עצמי בעולם.
לסיכום,
תהליך ההצלה העצמי אינו נגמר לעולם, וגם כאשר האדם חושב, שסיים את תפקידו, או את מאבקו עם עצמו, הוא תמיד יהיה מופתע כאשר משימה חדשה עומדת בפניו, והוא חש שוב חרד ומפוחד, ממש כמו אותו הילד – שהבין יום אחד שהוא לבדו בעולם, וחייב להיאבק קשה בכדי להציל את עצמו כל יום מחדש.
ד"ר יאיר פלגי 20.9.18
* בעקבות הספר של ד"ר י. כספי -"הילד שכמעט הציל את אמו"
*"הצלה עצמית של ילד את עצמו" מחייבת עזרה רבה של לפחות כמה "אימהות מצילות ואוהבות" לאורך הדרך והרבה הרבה מזל, ואף, אולי, התערבות עליונה כל שהיא.
* וויניקוט – משחק ומציאות 1971
* אלבר קמי