דַּוְקָא עַכְשָׁו,

אַחֲרֵי שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה,

קוֹל קוֹלָהּ שֶׁל אִמּוֹ,

מַטְרִיף אֶת חֲלוֹמוֹת אָבִי בַּלֵּילוֹת.

וְהִיא בּוֹדֵדָה בְּקוֹלָהּ,

וְקוֹלָהּ מָלֵא גַּעְגּוּעַ.

וְהוּא אֵינוֹ מַשְׁמִיעַ קוֹל

וּבוֹדֵד בִּלְעָדֶיהָ.

הוּא רוֹאֶה אוֹתָהּ בִּדְמִי-יָמֶיהָ,

וַאֲנִי רוֹאֶה אוֹתָהּ בִּנְעוּרֶיהָ, בְּגַפָּהּ, בְּדָמָהּ.

יָמָיו אִתָּהּ לֹא נִגְמָרִים,

דָּמָהּ נִשְׁפַּךְ אַךְ עֲדַיִן בּוֹ, זוֹרֵם בְּגוּפוֹ.

הִיא קוֹרֵאת לוֹ שֶׁיָּשׁוּב,

אַךְ הוּא לֹא שָׁב.

הוּא צוֹעֵק לָהּ: אִמָּא בּוֹאִי, חִזְרִי אֵלַי,

אַךְ גַּם הִיא לֹא שָׁבָה,

הִיא אֲבוּדָה.

מַה יַּעֲשֶׂה יֶלֶד, אַבָּא, בּוֹדֵד,

שֶׁאִמּוֹ נִלְקְחָה מִמֶּנּוּ,

וְרַק בַּחֲלוֹמוֹת פּוֹגֵשׁ אוֹתָהּ.

אֵיךְ יְרַכֵּךְ אֶת בְּדִידוּת הַלַּיְלָה,

אֵיךְ יְסַלֵּק אֶת הַצֵּל שֶׁמִּתְלַוֶּה,

אֵיךְ יַסְבִּיר לָהּ, בַּחֲלוֹמוֹ, לְאִמּוֹ, שֶׁהוּא נוֹתַר עִם הַדְּמָמָה,

וְהִיא, אֲפִלּוּ לֹא בָּאֲדָמָה,

רַק דְּמוּת בַּחֲלוֹמוֹת לַיְלָה מֻטְרָפִים.

שׁוּבִי סָבְתָא, שׁוּבִי לִפְעָמִים,

רַק כְּדֵי לָתֵת לְאַבָּא לֵילוֹת שְׁקֵטִים.

עמי פלגי

16.3.07