מקובל לחשוב שהכתיבה האישית באה לתעד או לסכם את מה שהיה, או מה שקרה לפני… לתעד את חוויותיו של האדם… ולא כך הוא, לדעתי! הכתיבה היא זו היוצרת בעצמה את הרפתקת החיים, היא התחלת החיים הרוחניים.
לפני הכתיבה קיימת השתוקקות למשהו, תחושות, רגשות, מחשבות… משהו שעוד אין לו שם ומילים… עוד לא נולד. לכן, הכתיבה האישית (בהבחנה מכתיבה מקצועית, אקדמית) נעשית למען עצמה. "עליך לכתוב את עצמך", לספר את עצמך, ליצור ולטפח את נפשך הפרטית.
הכתיבה היצירתית היא תהליך של היווצרות. היא נעשית בהווה, אבל צובעת מחדש ואף יוצרת מחדש את חוויות העבר. זו שכבה נוספת של חיים, של חיי הנפש של האדם, ואין ספק שהיא חוויה של לידה מחדש. הכותב את עברו… נולד מתוך הווה חדש.
תהליך הכתיבה מלווה בהתרגשות וסערה פנימית של כאב ותסכול, עד שנוצר היילוד החדש, מעין "היריון נפשי-רגשי" המוביל עד ללידה. תחילה נוצרים הרעיון, הגרעין, המילה והחוויה, שלאחר עיבודם הם בשלים לצאת לאור. משנולד הכתוב, השיר, הוא קיים לעצמו, לבנה נוספת במבנה הנפשי של האדם.
דפדוף באלבום התמונות הפנימי
הסיור באוסף השירים אינו תיאור מסע חיים לאורך זמן. אוסף הכתובים אכן כשמו כן הוא, אלה הן תמונות חווייתיות הלקוחות מעולם ההתרשמויות שלי. תהליך כתיבה ורישום דמיוני של חוויות, מצבים ורסיסי זיכרונות המפוזרים במערך הפנימי הפרטי. תמונות אלו לא נאספו מעולם לכדי רשימה שלמה, הן דפים באלבום סמוי, חשאי, סודי, ארכאי, שניתן לדפדף בו באופן חופשי, בלתי מחייב, ולפגוש "חברים ישנים" המחכים שייזכרו בהם. באמצעות מעבר דמיוני של המבט מתמונה לתמונה, כאשר לכל תמונה מכלל אוצר התמונות הפנימי סיפור אישי אחד, יוצר הסיור כולו תחושת חיבור לעולמו החבוי של הצייר.
ברור לקורא ולמסייר, שהתערוכה אינה משקפת בהכרח עובדות ביוגרפיות מדויקות. כמו בכל תערוכה אמנותית, זכותו של האמן לצייר תמונות כפי ראות עיניו. להוסיף, להחסיר, לשנות את הצבעים ולבחור את הרקע המתאים לתמונות. יחד עם זאת, ברור כי חומרי הגלם ל"ציורים" מבוססים על המטען האישי.
אין זה סיור היסטורי, אלא סיור אמנותי חווייתי חופשי, המשוחרר מכבלי הדיוק המדעי – ההיסטורי וחוקיו. ניתן להתרשם שקיים נושא מרכזי בתערוכה זו, המהווה מוקד לתמונות רבות, והוא נושא השואה, שעבר עיבוד חוזר ונשנה, במשך השנים הללו, כניסיון מתמשך להבין מחדש, שוב ושוב, את חוויית השואה הפרטית שלי.
יאיר פלגי,