מספרים על האחות גריס מגאנה באפריקה, שעבדה כאחות בבית חולים מיסיונרי בגאנה. כאשר נשאלה האם היא מאמינה במכשפות ורפוי של כשפים, השיבה תשובה נחרצת :

חס וחלליה, אני הרי נוצריה, מאמינה באלוהים , לכן כאשר אני חולה, אני מתפללת

לאלוהים מתוך כוונה ודבקות רבה – שידכא את המכשפה שמתנכלת לי.

(גם זו נצרות, אבל נצרות של מאמיני אפריקה).

מוות באפריקה כנקודת מחשבה*

המוות באפריקה הוא בן לוויה קבוע של האדם. הוא קם איתו בבוקר, אוכל איתו, מזיע איתו בעבודה, גונח איתו במעשה האהבה בלילה. הוא בן לוויה נוכח וקבוע בכל תחנות היום והלילה, בכל תחנות החיים, כל זמן החיים, והוא מלווה אותו גם "לקיום האחר" – למוות.

נוכחות המוות היום יומי, אינה מאפשרת לאדם להשלות את עצמו שאם יאכל נכון, יתעמל נכון, ילך נכון, יעבוד נכון, יתפלל נכון… הוא יחיה לנצח.

באפריקה, ביערות הגשם של גאנה, המוות אינו לועג או מאיים על האדם, הוא פשוט נמצא איתו כל הזמן.

המוות באפריקה אינו סיום החיים, אלא תהליך רצוף, שלב מעבר אל עולמם של "אבות קדומים". הקרבה אל המוות באפריקה, מעניקה לאדם חדות תפיסה, שלא הכיר לפני כן.

לכן בהבנתו של האדם האפריקאי, איננו יכולים לבטל או לדחות את המוות שלנו, אלא לחוש ולחוות  את הקיום שלנו עם משמעות נוספת.

                                                                  עריכה וניסוח,  יאיר פלגי 11.09

*בעקבות אורי שוצמן – "אלים שחורים רופא לבן", 2007. או "רופא לבן אלים שחורים."

(בהקשר לידידינו מהגמינדה בשליחותם בטנזניה)