זה חוזר על עצמו כל כמה שנים. עם התקרב ערב יום השואה אני זוכה לטלפון ובקשה לכתוב משהו על עצמי "שם – אז", ועכשיו – כאן. להיכנס פנימה, לנבור ולהוציא מתוכי שרידים, שכל ימות השנה אני דוחף פנימה.

תחילה אני מסתייג, מנסה להתחמק, לומר שזה לא אני, זו טעות, איני שייך… אבל בסוף נכנע ומקבל את הדין, שהרי אין זה משנה כמה שנים עברו, תמיד יישאר בי משהו משם.

כבן להורים שנספו בשואה וכבן מאומץ להורים שניצלו מן השואה, מה יש לי לומר או לספר היום, 50 שנה לאחר שחרור מחנות ההשמדה?

מעט מאוד! פרט לכך ששני הוריי הושמדו שם.

מאי 1942. זאגרב, בירת קרואטיה שביוגוסלביה. איזה עיתוי ומקום להיוולד בו? לא פעם שאלתי את עצמי: מה הביא את הוריי לרצות להוליד ילד בעולם-התופת בו חיו? כנראה שיצר החיים, גם במצב הנואש ביותר, חזק מיצר המוות. אולם, גם הסבר זה אינו סותם את מעיין השאלות הנצחיות שלי עם עצמי.

לכאורה, היום, במבט לאחור, איני חש קשר ישיר לעבר אותו אני מייצג. לא היו רכבות מוות שנסעתי בהן, לא אקציות, לא מחנות השמדה. לא! לא חשתי על בשרי ממש אף אחת מזוועות השואה, אבל חלק ממני היה שם, בכל זאת.

בתקופת המלחמה חייתי כילד "רגיל" בכפר יוגוסלבי. תחילה עם אמי, ואחר כבן למשפחה כפרית שלפתע נוספו עוד שני ילדים לשורת ילדיה הבלונדינים. כך שקשה לי להתחבר מתוך עצמי, כתינוק, לזוועות המלחמה, כי הן עברו לידי. אולם משהו משם דבק בי פנימה, וגם אם בזיכרון המודע שלי הדבר אינו קיים, הנפש שומרת הכול.

ובכל זאת, היכן מתחברים זיכרונותיי לשואה? באופן מוזר רק כאן, בקיבוץ של אז, כילד בשנות ה-50, שמתחיל להבין ולראות. לתדהמתי, אני חש בכל עוצמתו את השוני הקיים בי, לעומת הילדים שגדלו בכפר הקטן הזה – תל-עמל.

זכור לי היטב יום שמש אביבי, לאחר המקלחת של יום שישי, בלבנים נקיים, מול שלולית עסיסית, משתוקק ולא מעז. לפתע אחזו בי שתי ידיה החמות של חיה והכניסוני ישר לתוך… "זה בסדר, ילד, תרשה לעצמך," אמרו עיניה האוהבות.

לאט-לאט חודר הדבר להכרתי, כל שנה מחדש, באמצעות יום השואה, המחייב לחבר פירורי זיכרון נשכחים, ובעזרת סיפורי השואה וספרי השואה אותם קראתי וספגתי בבית, במשך שנים. בהשפעת כל אלו מתגבשת בי ההכרה של "להיות כעין בן דור שני לשואה" – חיצונית דומה לכולם, אבל שונה מבפנים. נושא בתוכי צלקות מוסוות, לעתים אף ממני עצמי, שקשה לראותן היום, לאחר 50 שנה.

מבט בוחן לאחור על השתלשלות העניינים, שהביאו אותי, בסופו של מסע, לתל-עמל, יגלה צירוף מקרים נדיר שקשה להבינו, אלא אם הוא בגדר סיפור, אגדה – אחת מאותן אגדות שנולדו בתקופת המלחמה; צירוף של התרחשויות מוזרות ונשמות טובות שמצאוני על אֵם-הדרך, ושכל אחת מהן תרמה את חלקה לקיומי; צירוף מקרים ייחודי שאִפשר לתינוק בן שנתיים לעבור בין ידיים נכונות רבות, כדי לשרוד ולגדול לאדם – בעולם רע, אכזר, רודף ורוצח ילדים.

בזמנו, מעט מאוד מכל זה היה תלוי בי, פרט  לחושים טבעיים של ילד שלמד באופן אינטואיטיבי שכדאי לו להיות נוח ושקט כדי שירצו לעזור לו.

אמי כבר הייתה בהיריון כשנלקחה למחנה הסְגר והשמדה – יאסנובאץ אשר ביוגוסלביה, ועם התקרב הלידה הועברה לטיפול בבית החולים בזאגרב. לאחר לידתי הוברחה אתי לבתי ידידים, ולאחר ימים, לכפר הולדתה שבצפון מזרח המדינה. אולם כעבור זמן, כאשר המלחמה הגיעה גם לשם, מצאו אותה האוסטשים (משתפי הפעולה היוגוסלבים) והיא נלקחה שוב, הפעם למחנה ההשמדה אושוויץ. כל תקופה זו, נשאר אבי במחנה ההסגר ושם גם מצא את מותו, סמוך לסיום המלחמה.

דודי, מילן, שגר בורז'דין שליד זאגרב, היה – והנו – מומחה בעל שם בצביעת בדים, מקצוע שהצבא נזקק לו, וכך זכה לפריבילגיות מופלגות כל תקופת המלחמה. לכן יכול היה לפנות ולקבל אותי ואת בן אחותו, ארתור, לאחריותו. הוא ניצל פרצה אבסורדית בחוק, בה נאמר שאם יש דורש לתינוק שהוריו נלקחו למחנה אזי "לא כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו". וכך, בגלגולים מוזרים, דרך ידיים שונות, בתוך סל נצרים של אוכל, על אופניים, לפנות בוקר, הגענו ארתור ואני לאותה משפחה בכפר לא רחוק מורז'דין.

אינני זוכר דבר מתקופת שהותי בכפר, אולם כעבור שנים, כאשר ביקרתי בו ופגשתי את בני המשפחה, חזרו אליי ריחות וטעמים ישנים שלא ידעתי כלל ששמורים בי: ריח וטעם מיץ השזיפים לפני הפיכתו ליין סליבוביץ', ריח התחמיץ ודיר החזירים, האחו בו רעיתי פעם אווזים, ריחות וטעמים של כפר ישן שאי-פעם, בגלגולי הקודם, הייתי שייך לו.

בורז'דין, עיירה קטנה ושקטה בה גדלו כל בני משפחתי, אליה חזרתי עם דודתי בלנקה לאחר המלחמה, הייתה קהילה יהודית מפוארת ששרידיה קיימים עד היום. לפני מספר שנים, כאשר ביקרתי את דודי, מילאן, יחד עם מיכל, אשתי, התהלכנו ברחובותיה והוא הראה באצבעו ואמר: "זה הבית של ההורים שלך"; "זה ביתה של דודה בלנקה"; "זו החנות של אימא שלך"; כאן גר הסבא"; "ופה אבא שלך חיזר אחרי אמך".

לפתע, כאילו קרם סיפור חיי עור וגידים וקם לתחייה לנגד עיניי. יש משפחה, בית, אדמה, עיר, קהילה ובית קברות מפואר ושמור, שם קבורים סבא וסבתא ושמות הוריי חקוקים, כתוספת, על מצבתם.

שנים רבות איני מדבר יוגוסלבית, אולם באותה תקופה בה שהיתי ביוגוסלביה, כמו בדרך פלא, חזרו אליי מילים ומשפטים של ילד בן חמש, ומצאתי את עצמי משוחח חופשי עם דוד מילן ועם ארתור ביוגוסלבית עילגת, שהעלתה חיוך על פניהם.

עם החזרה ארצה נעלמו המילים, כמו נשאבו חזרה פנימה, וכל המציאות ההיא חזרה להיות סיפור אגדה שאירע בארץ רחוקה, שאין לו אחיזה ממשית בחיי היום-יום שלי.

אחרית דבר:

מדוע אני מספר כל זאת הערב? האם עצם ההיזכרות, בניית הסיפור הפרטי, החיבור לשורשים רחוקים ובניית זהות מתמשכת, משככים את הכאב הישן, את תחושת הלבד העמוקה המתקיימת בעקשנות, למרות כל הטוב והקיים היום?

התשובה מורכבת ואינה חד-משמעית: כמו לגעת ברכות בצלקת ישנה אשר לעולם לא תגליד, מספיק כדי לומר שדבר לא קרה, כך אני חוזר כל שנה, בערב זה, שיש בו סמליות של טוב ורע יחדיו, חוזר ומתחבר בעוצמה רגשית רבה אל עברי, אל עצמי, אל המלחמה הפרטית שלי, מלחמה אשר השאירה בי חותם עמוק אותו אני נושא לעד, וממנו גם שואב כוחות להמשיך.

יאיר פלגי, 25.4.95