אני מאמין, "שהדרך הבריאה ביותר להיות חולה" היא זו הנקייה כמעט לחלוטין מכל מחשבה של הסתרה וממחשבות מטפוריות.
אבל דרך זו מחייבת אומץ, יושר פנימי, וכנות עם עצמך. זו דרך המיועדת לאנשים חזקים שמוכנים ורוצים להיות אמיצים עם עצמם. אין זו דרך שמתאימה לכולם, אלא ליחידי סגולה, ורובינו איננו כאלה.
הקושי הטבעי הקיים אצל כולנו לדבר חופשי על עצמנו וחולשותינו הוא זה שבעוכרינו, והוא מביא אותנו להתנהגויות לא רציונאליות ולעשיית טעויות אנוש. מאחר והעיסוק בשאלות המרכזיות של חיי כולנו – חיים, מחלה, מוות וכל היתר, הוא קשה ומפחיד עד מאוד, ואנו עושים הכל רק לא לגעת בכאב המפחיד הזה.
כלומר, כוונתי היא לא לעשות רומנטיזציה של המחלה, ולא לעשות דמוניזציה שלה. לא להכניס יותר מדי משמעויות ואמונות למחלה. מחלה היא מחלה ויש לקבלה במערומיה, כמשהו מוחשי ונוכח, ולא "להגלות" אותה אל מחוזות הסמל, המסתורין והדמיון.
כל אחד מאתנו רוצה לברוח ברגעים כאלו אל הפנטזיות הלא מודעות שלו על המחלה, ואל פנטזיות לא מודעות שלו על הרופא המטפל המושלם.
מחלה תמיד מלווה בחוסר אונים, ועלולה לספוח אליה תקוות שווא ואמונות בכל מיני מתקשרים וקוסמים, שיש להם "כאילו" כח מאגי לסלק לנו את המחלה.
רק בדיעבד אנו מודים בכך שהייתה זו טעות שנתנו את עצמנו וחיינו בידי קוסמים, מנחשים ולעיתים אף רמאים למיניהם, שמנצלים בעצם את חוסר האונים שלנו בכדי להרוויח משהו עבור עצמם.
מחלה היא מחלה, היא מחלה – נקודה. יש להסתכל לה בעיניים ולראות אותה במערומיה. פשוט וחד, בלי כל התפאורה מסביב, בלי פנטזיות, בלי דעות קדומות, ובלי האמירות הנדושות. בלי פרשנות, ובלי מרוץ מטורף אחר הפתרון, עלינו לשאת את הבלתי ידוע והבלתי מובן, ולהכיר בכך שכולנו נועדנו, להיוולד, לחיות, להזדקן ולמות.
הסטאטוס הזה של להיות חולה, מאוד "לא מכובד", והוא מלווה בתרופות, רופאים, מרפאים, כאבים חולשות, מצבי ייאוש, ועוד כל מיני "חולרות", שלא נחמדות בכלל. החולה חש עצמו מאוד בודד בתוך המצב הזה. ובתחומים האלו, כל אחד חש את כאבו בדרכו שלו, ואין האחד דומה לשני.
רק בני משפחה, בני זוג, ילדים, חברים וקרובים יכולים להקל מעט את הבדידות הקשה של האדם החולה והסובל. הסבל והכאב לאורך המחלה, והטיפולים במחלה שלא תמיד עוזרים לכאב, והופכים להיות שותף רע וקבוע בקיומו בעת המחלה, בנקודה זו אנו יכולים לעזור לאדם החולה ולהקל עליו את בדידותו.
זו הזדמנות נדירה (לעיתים אף יחידה), להפגש ולדבר באופן כנה, חם ומבין. לחלוק מחשבות והרגשות, להזכר בזמנים עברו, ובדמויות מחיינו, לספר על ההווה, ולנטוע תקוות חדשות. שיחה כזו משאירה את המשתתפים בתחושה של קירבה ושיתוף, ויש בה מרכיב הדדי של חמלה וחסד.
יאיר פלגי 15.11.15