תמונת אתר הזכרון לאדורנו, בפרנקפורט.

מחשבות על המתח בין "האיסור לדבר", לבין "ההכרח לנתץ את האיסור הזה"**

כאדם, הנע בין דור ראשון לשני, כלומר מצוי בדיוק בתפר הסמוי של בין האיסור מחד, ובין בעל הזכות, מאידך, להפר את האיסור, את "הדיבר הזה". אני חש את הקרע הנצחי בתוכי בין הרצון לא לדבר כלל, רק לשתוק, לבין הצורך לכתוב, עוד ועוד, לנצח, כעדות לקיומי וקיומם של הוריי, משפחתי, ומשפחת העם היהודי… (שנרצחו בדם קר על ידי הנאצים).

 ממד השתיקה הוא לחלוטין לא רציונלי, או רצוני. הוא מין דחף פנימי, אוטומטי, מנגנון סודי, המופעל באופן אינסטינקטיבי בכל מצב שיש בו רמז לפגיעה, עלבון, השפלה או איום. מאחוריו אמירה, ללא מילים, שפירושה: "מה לי ולכם, הרי גם כך לא תבינו אותי לעולם. ואילו אני, בשתיקתי, במקום הבטוח, במבצרי שלי, מוגן ובטוח מפני פריצה של חומרים מסוכנים לי ולכם."

 ממד הצבירה וההבשלה: מניסיוני האישי, המעבר משתיקה לדיבור או כתיבה, הוא אפשרי. אולם מחייב שלב של "דגירה", או הבשלה פנימית, במהלכה מתרחש מהלך נפשי של התפתחות, הקשור בחלקו גם לקיומו של טריגר חיצוני אפשרי, המאיץ או מוציא דברים מן הכוח אל הפועל, חומרים שנצברו או התפתחו במהלך הצבירה. רמת המודעות בשלב הצבירה גם היא משתנה ומתפתחת בהדרגה. במקרים מסוימים שלב זה אינו אפשרי, ואינו מתממש כלל, והדבר מוכר היטב בקרב בני הדור הראשון.

 ממד הדיבור והכתיבה הוא ממד רצוני ונשלט, המופעל, לכאורה, מתוך החלטה פנימית, שיש בה כוח. אולם, גם בו קיים חלק שאינו נשלט לגמרי, מעין דחף, צורך לבטא, להוציא, להשתחרר ממצוקה או סערה רגשית, מעין קפיץ פנימי שנדרך, ועליו למצוא דרך להשתחרר. הכתיבה מכילה תחושה חיובית, או ניצחון קטן, סמוי, שלי – עליהם… על כולם, על כל-כולם, עד דור עשירי… וכאשר הוא מתרחש, "הניצחון הזה", יש בו ממד של "נס קטן", הנה נולד משהו חדש, יש תקווה.

 אבל חוויית הניצחון לעולם אינה שלמה, היא מכילה בתוכה גם את הבושה על עצם המעשה, על כך שהרשיתי לעצמי לשחרר "סודות אסורים", שאסור להראותם לאיש.

עצם הגילוי מכיל בתוכו את העונש, אותה תחושה של בושה, מבוכה ואי הנוחות. תחושה הנשארת תמוהה ולא מובנת למשקיף מבחוץ, המתעוררת במקביל לתחושת הניצחון. תחושה של "עבֵרה" על חוק פנימי לא כתוב, בו נאמר: עליך לשתוק "את הדבר ההוא", לעולם אין להפר את "עיקרון השתיקה", כי בו מובטח עצם קיומך.

 וכך, אני נע לי לנצח בין האיסור לבין ההכרח לנתץ אותו, בין הסגור לפתוח, בין כאן לשם, בין חושך לאור, כאסיר עולם הצמא להשתחרר, ובבוא יום השחרור, הוא מגלה כי שכח כבר את סוד "החופש", כיצד לשתות מן המים המתוקים של החיים.

* בעקבות ת' אדורנו, 1949 ("לכתוב שירה אחרי אושוויץ, זו ברבריות").  ** בעקבות ערב יום השואה; בית חולים "העמק", עפולה.   *התמונה היא אתר הזכרון לאדורנו, בפרנקפורט

                                                                                                                    יאיר פלגי, 24.7.07