שורשי נטועים עמוק באדמה זו, כאילו נוצקו כאן בעמק, לאורכו של זה הנחל, הזורם לו לאיטו בערוצו. אני זוכר את הבקרים בהם היינו בורחים מבית הילדים בכדי לזרוק חכה של ילדים, ולצוד איזה דגיג קטן.

אלו היו רגעי חסד, לפני שהקיבוץ נעור משנת הלילה. רק אנו הילדים היינו על חופו של האסי, בשעת בוקר מוקדמת בתחתונים, יחפים, כאשר הבוקר עדיין קריר וצובט את הגוף, יוצאים להרפתקה חדשה, לפני שהמטפלת תשמיע את קריאת הבוקר שלה: "קומו ילדים הבוקר הגיע, צאו לעמל יומכם".

היינו רצים לאורכו של האסי לבדוק את המלכודות של ליל אמש, אולי בכל זאת נלכד לו איזה דג אמיתי ברשת. השמש טרם יצאה במזרח, אבל אור ראשון של  הקיץ, חזק ומבטיח שגם היום יהיה יום חם ולוהט, ומימי האסי יהיו חמימים ומלטפים.

בית הילדים היה קרוב מאוד לנחל, ענין של דקה ואני כבר מהלך לחופו. מעברו השני מטע הרימונים, ממנו היינו קוטפים רימונים וזורקים אותם לאסי, ואחר יורדים לרחוץ ואוכלים הרימונים בתוכו. הכרתי כל אבן וכל מעבר אפשרי מן "האסי הקטן" לגדול בצלילה. זה גן העדן הילדותי שלי, בו ולאורכו חיינו ובו היינו מבלים שעות רבות. אחר כך עקרו את הרימונים ובנו את שיכון הוותיקים במקומו, וחלק מן הכף נעלם.

פעם בשבוע הייתה צילה מעבירה באסי את שעור ההתעמלות שלה. היינו עומדים על הקיר של "האסי הקטן", וצילה הייתה מזניקה אותנו ומודדת זמנים בשעון העצר שלה. זכור לי שהייתה צועקת מהצד השני: "מי זה הילד הלבן שרועד כל הזמן, תקפוץ כבר למים".

כאן למדתי לשחות, להתחרות וכאן הפכתי לשחיין. סביב האסי התנהלו מסיבות סיום שנה, אירועים קבוצתיים, שיחות, משחקים וחיזורים אחרי הבנות, פיקניקים היו נערכים על הדשא, וסתם טיולים לאורכו. תחילה הוא היה פרוע ופרטי שלנו, ולאט לאט עם השנים הפך לאתר תיירות, עד שהיום הוא מקום מוסדר ומטופח, וכבר מזמן אינו גן העדן הפרטי שלנו, אלה סתם מקום יפה אליו באים תיירים מכל העולם.

אכן אבד לנו גן העדן שלנו, גורשנו ממנו לנדוד על פני האדמה, אבל הזיכרונות והגעגועים עדין מהדהדים בי. עזבתי את הקיבוץ כבר לפני שנים, אבל הקיבוץ אינו מניח לי. הוא עולה בלילות, ונוכח בכל החלומות שלי.

                                                                                    יאיר פלגי 1.1.18