חייתי ביניכם ואתכם מעל שישים שנה
תחילה כמו צמח זר מארצות הקור והשואה
עד הפכה תל עמל ביתי וחלק מנשמת אפי החמה
היום אני הולך לי שוב בדרכי העפר
לא בשמחה, כי עם בכאב ועצב מר
שוב אני נד, כצמח בר בין עמק לדרדר
היו ברוכים לי ידידי מההווה והעבר
מקומי אתכם כאן חלף עבר, ושוב אינו מוכר
ביתי שלי השתנה ונוכר, עד הפך לי לזר
חייתי ביניכם כ "תל עמלי" מעל שישים שנה
הקיבוץ היה לי כאם, בית, מכר ומשפחה
אך הגיע זמן פרדה, כאב וברכה
היו שלום לי כל ידידי
אני ממשיך לי בנדודי
וכל שבילי העמק מכירי
תל העמל, הדגה, העצים, הירק והטל
ובבית הקברות כל יקירי
כולם המה מקורות ליבי ומחשבותיי
עדות נצח לילדותי ונעורי –
ותל כל געגועי
יאיר פלגי 2.11
* כל המכירים אותי שנים רבות, כחבר נאמן ההולך בתלם, וודאי תוהים מה עובר עלי עתה. סיפור יציאתי לשנת חופש מן הקיבוץ החל לפני מעל לארבע שנים, כסיפור קטן של רצון להרחיב את הדירה, ובהתערבותו הגסה והכוחנית, שכללה אי דיוקים ואמירת חצאי אמיתות, של מנהל הקהילה הקודם, ובשיתוף פעולה של המזכיר הקודם, הפכה לקרב קשה ללא מוצא. בסופו של התהליך לאחר שהצעתי דרכי תווך ופשרה שנדחו כולן, שוב ושוב, קיבלתי החלטה כואבת שאיני יכול יותר. לכל סיפור לפחות שני צדדים, אני שלם עם הצד והאמת שלי.
אני עושה בצער רב את הצעד הנוכחי, כי "תל עמל שלי" הייתה ותישאר לנצח ביתי.
*או כדברי המשורר – "חיה חופשי לנצח, או אל תחייה"