א. "בּוֹא תִּפְגֹּשׁ…"
הִיא לָקְחָה אֶת יָדִי בְּיָדָהּ, וְאָמְרָה לִי:
בּוֹא תִּפְגֹּשׁ עוֹד תִּינוֹקוֹת –
כָּמוֹךָ!
מִרְיָם,
"מְקַבֶּצֶת הַתִּינוֹקוֹת"!
כְּמוֹ דּוֹדָה טוֹבָה, רַכָּה וְחַמָּה
כְּמוֹ דּוֹדָה בְּלַנְקָה שֶׁלִּי
אוֹתוֹ מַבָּט חַם, אוֹהֵב וּמַבְטִיחַ
לַמְרוֹת שֶׁהָרֶגַע נִפְגַּשְׁנוּ –
וַאֲנִי כְּבָר שֶׁלָּהּ…
בּוֹא תִּפְגֹּשׁ אֶת
אָמִיר… וְאֶת רָפִי… וְאֶת בֶּטִי… וְאֶת…
כֻּלָּם הָיוּ תִּינוֹקוֹת כָּמוֹךָ
וַאֲנִי…?
אֲנִי חָשַׁבְתִּי שֶׁאֲנִי הַתִּינוֹק הַיָּחִיד בָּעוֹלָם הַהוּא
וְהִנֵּה עוֹד וְעוֹד תִּינוֹקוֹת בַּעֲלֵי סִפּוּרִים דּוֹמִים
כֻּלָּנוּ הָיִינוּ תִּינוֹקוֹת
כֻּלָּנוּ נוֹלַדְנוּ לְתוֹךְ הַמִּלְחָמָה
כֻּלָּנוּ נִשְׁאַרְנוּ בְּלִי הוֹרִים – שֶׁנִּרְצְחוּ
וְהִנֵּה נַעֲשָׂה לָנוּ נֵס:
"וּלְאַחַר שֶׁהוֹלְכִים 'הַמִּצְרִים'…
הָיוּ מְבַצְבְּצִים וְהוֹלְכִים כְּעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה,
וְכֵיוָן שֶׁמִּתְגַּדְּלִים –
בָּאִים עֲדָרִים-עֲדָרִים לְבָתֵּיהֶם"
כֻּלָּנוּ נִצַּלְנוּ עַל יְדֵי… הַגּוֹיִים
כֻּלָּנוּ גָּדַלְנוּ כְּנוֹצְרִים קְטַנִּים
כֻּלָּנוּ לָמַדְנוּ לְהִתְפַּלֵּל בַּכְּנֵסִיָּה
כֻּלָּנוּ קִבַּלְנוּ שֵׁמוֹת חֲדָשִׁים,
וְהוֹרִים חֲדָשִׁים, שֶׁהִצִּילוּ אוֹתָנוּ
חָזַרְנוּ לַיַּהֲדוּת, עָלִינוּ אַרְצָה,
גָּדַלְנוּ, וְהָיִינוּ לָאֲנָשִׁים
בַּעֲלֵי מִשְׁפָּחוֹת, יְלָדִים וּנְכָדִים
וְהַיּוֹם כֻּלָּנוּ בַּעֲלֵי שַׂעֲרוֹת שֵׂיבָה
אָכֵן, "מְקַבֶּצֶת הַתִּינוֹקוֹת"!
בְּמוֹ יָדֶיהָ קִבְּצָה אֶת הַחֹמֶר,
עָרְכָה, תִּרְגְּמָה וְהֵקִימָה לִתְחִיָּה
סִפּוּרִים נִשְׁכָּחִים
וְעַתָּה גַּם חִבְּרָה בֵּין אָדָם וְסִפּוּרוֹ
וּבֵין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, לִקְבוּצָה, לְגוּף:
"תִּינוֹקוֹת הָיִינוּ…" כִּדְבָרֶיהָ
וּלְפֶתַע גַּם אֲנִי שַׁיָּךְ לִקְבוּצָה מוּזָרָה זוֹ
ב. מִפְגָּשׁ: "בַּיַּעַר-בַּיַּעַר…"
בְּיַעַר שֹׁרֶשׁ – הָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת קָרָה
אֲבָל הַלְּבָבוֹת חַמִּים
בְּיַעַר שֹׁרֶשׁ – הִתְקַבְּצוּ לָהֶם הַתִּינוֹקוֹת שֶׁל אֶרֶץ "שָׁם"
כְּדֵי לְהַעֲמִיק שָׁרָשִׁים בְּאֶרֶץ "כָּאן"
בְּיַעַר שֹׁרֶשׁ – הַקָּהָל רֻבּוֹ כְּסוּף שֵׂעָר
אֲבָל נִשְׁמָתוֹ צְעִירָה מְאוֹד
בְּיַעַר שֹׁרֶשׁ – הֶעֱלוּ בָּאוֹב סִפּוּרִים יְשָׁנִים
אֲבָל גַּם הִפְרִיחוּ תִּקְווֹת חֲדָשׁוֹת
בְּיַעַר שֹׁרֶשׁ – דִּבְּרוּ הַיּוֹם בְּעִקָּר עִבְרִית
אֲבָל חָשְׁבוּ בִּשְׂפַת קְסָמִים קְדוּמָה
בְּיַעַר שֹׁרֶשׁ – מִשְׁפָּחוֹת-מִשְׁפָּחוֹת נֶאֶסְפוּ יַחְדָּו
כְּדֵי לְסַפֵּר עַל בְּדִידוּת וּכְאֵב שֶׁל פַּעַם
בְּיַעַר שֹׁרֶשׁ – פִּרְחֵי אָבִיב חָדָשׁ פּוֹרְחִים
ג. דּוֹדוֹת וְדוֹדִים
הוֹ יֶלֶד
אַל תַּאֲמִין לְכָל הַדּוֹדוֹת הַטּוֹבוֹת
אַל תִּתֵּן לָהֶן אֶת יָדְךָ
הֲרֵי אַתָּה כְּבָר יֶלֶד גָּדוֹל
וְיוֹדֵעַ אֶת סוֹף הַסִּפּוּר…
אֲבָל הֵן טוֹבוֹת,
אֲבָל הֵן אוֹהֲבוֹת וְחַמּוֹת
אֲבָל הֵן רוֹצוֹת אוֹתִי…
לֹא יֶלֶד,
לֹא אוֹתְךָ הֵן רוֹצוֹת
אֶת עַצְמָן הֵן אוֹהֲבוֹת…
הִזָּהֵר יֶלֶד מִדּוֹדוֹת טוֹבוֹת
עִם עֵינַיִם נוֹצְצוֹת
הֲרֵי אַתָּה כְּבָר יֶלֶד גָּדוֹל
וְיוֹדֵעַ אֶת סוֹף הַסִּפּוּר…
עמדנו שם ביער שורש, מופתעים והמומים מסיפורי הפלאות, קפואים מקור ירושלמי, בערב אביבי
מסביב חבורת אנשים שעיניהם נוצצות, מדברים יוגוסלבית-קרואטית ועברית. מעמד מוזר, הזוי ומופלא… איך בכלל הוא נוצר?
כולי מופתע מהמפגש, מהאנשים ומהסיפורים, מהאחים החדשים שלי – שלא ידעתי על קיומם עד היום:
כָּל תִּינוֹק וְסִפּוּרוֹ,
כָּל תִּינוֹק וְלַפִּידוֹ
כָּל תִּינוֹק וּמַצִּילוֹ
כָּל תִּינוֹק וְ"הַדּוֹדָה שֶׁלּוֹ"
שֶׁאוֹתוֹ אִמְּצָה אֶל לִבָּהּ
מסביב בני משפחתי – גול, אודי ולימור, עמי ומלי – מביטים בי ושואלים: "מה זה המעמד המוזר הזה, ומי האנשים הללו?"
ואני כמוהם מופתע, מבין- לא מבין, שפת הקסמים רוחשת מסביב, מילים, משפטים שמתחברים ומתנתקים ללא הרף. אני? אני כאן במקרה, באתי כי הוזמנתי לקרוא שיר, לא בי מדובר.
ולפתע קוראים: "Vedran" ומספרים את הסיפור שלי. מאמין – ולא מאמין, אכן כן.
אני אוסף את "החמולה שלי", את כולם אני צריך, כולם יעלו איתי לבמה, כי… הם שלי, הם ההוכחה לקיומי, לכך שמילד בודד, יצרתי במו ידי את משפחתי החדשה.
הקור לא מניח, אני רועד מקור והתרגשות, הכל נשמע רציני, עצוב, מופלא ומוזר. בעצם איני מכיר כאן איש. ולפתע הסודות הכי כמוסים של כל התינוקות, שהיו נצורים ארבעים, חמישים ושישים שנה מקבלים אישור ובמה. ועתה קשה לעמוד בפרץ. התינוקות עולים, מדברים ומספרים, וקשה לעצור אותם. כל תינוק וסיפורו המופלא, כל תינוק והמציאות של אז – שאינה מתחברת לכאן. עומד לו על הבמה תינוק חזק, גיבור, בוטח, ומספר על תינוק בודד, עזוב, יתום, ניצול, שחייו תלויים על בלימה, ורק כפסע בין הצלתו לעזיבתו. איך מצמצמים את הפער הזה? בלתי נתפס!
אני מביט סביבי – המקום מלא "דודות ודודים", כמו אלו המוכרים לי מילדותי, כשדודה בלנקה סחבה אותי לבקר אותם, והם דיברו ודיברו בשפת קסמים, ואני רק הקשבתי ולמדתי. אך… דודה בלנקה שלי, היא הייתה חוגגת כאן היום. אבל אני? מה אני עושה כאן… מוזר איך לפתע חזרתי 60 שנה אחורנית.
אבל עלי להודות שיש גם משהו נעים במפגש הזה, משהו חם, מוכר, אוהב, שוב וודרן הישן קם לרגע לתחייה.
ד. הוֹ רוּחַ
הוֹ רוּחַ אֵל קָרָה וּמְאַיֶּמֶת
הוֹ שְׁמֵי בָּרָק וָרַעַם
הוֹ בּוֹרֵא עוֹלָם
מְצָא מְנוּחָה לְתִינוֹקוֹתֶיךָ:
תִּינוֹקוֹת שֶׁנֶּאֶסְפוּ בְּצִדֵּי הַדְּרָכִים
תִּינוֹקוֹת שֶׁהֻסְתְּרוּ בַּעֲלִיּוֹת גַּג
תִּינוֹקוֹת שֶׁשִּׁנּוּ אֶת שְׁמָם שׁוּב וָשׁוּב
תִּינוֹקוֹת שֶׁהִתְפַּלְּלוּ לֶאֱלֹהִים אֲחֵרִים
תִּינוֹקוֹת שֶׁאֻמְּצוּ וְנִצְּלוּ בְּדֶרֶךְ פֶּלֶא
הוֹ רוּחַ אֵל
מְצָא לְכֻלָּם נֶחָמָה נְכוֹנָה
יאיר פלגי, 19.4.04