מיציקה פגשה אותי כמו מכר ותיק
כמו אחות תאומה לעבר משותף
שותפים בדם ל"חבורת ארתור"
ברית שלא ניתן להפר לעולם
אחרי החיבוק הגדול, הרחיקה אותי מעט
הביטה בעיני, כבודקת האם אני עוד זוכר
האם האיש הזה הוא באמת אותו VEDRAN ישן
אני חש את גופה הגדול והחם ומכיר את הריח
גל של התרגשות מציף אותי לפתע
כמו נשאב אחורנית במנהרת הזמן
והיא, ביוגוסלבית שוטפת עם דמעות התרגשות
מספרת לי על עצמנו, אז, כשהיינו עוד ילדים, כאן
אנחנו ישובים ליד השולחן בבית המשופץ של אז
היא היחידה בכפר ובמשפחה שנותרה לספר הסיפור
ודוד מילן "הוותיק בעניין" מאשר ומתקן אותה.
שניהם מדברים מהר ואני רק מבין מילים בודדות
אבל זהו הסיפור שלי שאני לא מכיר
בנוסף לקרחת ראשונית מסתירה שעשו לנו, גם
שמות "כסוי" קיבלנו שלא יזהו אותנו
ארתור היה אז סבקו , גדול ומוביל בן שמונה
מיציקה הייתה ונשארה היא
ואני הקטן בן הארבע הייתי פרנציק
כנופיה לתפארת, תמיד יחד, ופפיצה
האחות הגדולה, קיבלה את תפקיד האמא שלנו
כאחראית על החינוך של החבורה
ארתור היה הקובע מה עושים עכשיו,
לאן הולכים, היכן מתחבאים ואת מי מסדרים
ואחרי זה כולנו בורחים לפני שיגלו
את מה שנשבר, את מה שחסר, את מה שאסור…
מספרת מיציקה בהתרגשות גוברת
היא מביטה בי שוב בעיניים שואלות
לראות האם נזכרתי, האם נדלק אצלי משהו
ואני מהנהן בראשי כדי לא לאכזב אותה
מביט סביב ומרגיש שזה שלי, אבל זה לא אני
כמו מפגש עתיק עם אחות אבודה משנות דור
תחושה נעימה של ריחות מוכרים מן הרפת והבוץ בחצר
תמונת החזירים הנוברים באדמה גם היא מוכרת
תמונת האווזים הלבנים המדדים סביב
תמונת הבית הישן שמזכיר משהו רחוק
טעם "השליבוביץ של הילדים" שהיום הוא אמיתי
תחושה כללית נעימה של מוכרות מהדהדת בי
של מילים עם צליל מוכר וישן אבל עם תוכן לא לגמרי מובן
אבל ארתור כבר מזמן אינו מוביל חבורות בכפר
אלא מהנדס של מכונות בעיר
פפיצה הלכה לעולמה, וכן ההורים אוה ותומו
ליד הבית עובר כביש חדש שאינו שייך לכאן בכלל
ומיציקה אישה גדולה וסבתאלנכדה
ואני?
אני בכלל שייך לעולם אחר
כאורח זר, המטייל בכפר מרוחק
כפר מרוחק וקרוב בו-זמנית
בארץ עם ריחות מוכרים
במחוזות מוזרים עם הד מהדהד
מרעיד נימים רדומים
מחוזות ילדות אבודה
כפרורי זיכרון עמום
כערפל בוקר מתפזר
עוד רגע, והכול יימוג
חזרה לתהומות הנשייה
למשמרת עד.
יאיר פלגי 11.2003