(הרהורים בין פסח ליום הזיכרון לשואה, על תפקידם המורכב והפרדוקסלי של בני דור שני לשואה) 

היעוד – ככורח או כבחירה

האם בני הדור השני (כיחידי סגולה), חייבים לשאת על גבם את העול הכבד של הנצחה, מחקר, תיעוד וטיפול בנושא השואה ונפגעיה לדורותיהם כייעוד נצחי?

האם בני הדור השני יכולים לרפא את פצעם של בני דור ראשון לשואה, כלומר להיות הורים להוריהם?

האם בני הדור השני תפקידם, "בזכות" פצעם שלהם, שעבר אליהם "בירושה" מהוריהם, להוות את הגשר המחבר והמרפא לדורות הבאים, "כפצעו הפלאי" של כירון מן המיתולוגיה?

פצעו של כירון

כירון, כידוע, הוא דמות מיתולוגית, מעין חצי אל, אשר נפצע על ידי זאוס עצמו, במלחמות האלים המסובכות. נגזר על כירון שפצעו לא יגליד לעולם, אולם בדרך פלא, דווקא מפצע נצחי זה שאב כירון את כוחו המיוחד, כי כל מי שנגע בפצעו – החלים.

המטפל הפצוע

מסיפורו של כירון צמח, בהשאלה, המושג הפסיכותרפויטי "המטפל הפצוע". כלומר, המטפל הטוב הוא זה המעז, או זה המרשה לעצמו, להתקרב ולחוות שוב ושוב את פצעו, את הסבל של עצמו, ובכך להגביר את הסיכוי לעזור לסובל. המטופל, מצדו, מסוגל לשאוב כוחות מן המטפל הפצוע, כדי להאיר חלקים מוצלים (פצועים) בתוכו.

נחזור עתה אל מוקד הדיון: ככל הנראה, אין ביכולתם של בני הדור השני לרפא את פצעי הוריהם, וגם לא לרפא את חותם פצעם שלהם. אולם אפשרי הדבר, בעיניי, שיש בכוחם המרפא להעביר את מסר השואה לדורות הבאים, ובכך להיות "המרפא הפצוע" שבזכותו נרפאים הדורות הבאים.

הבנה זו ניעורה בי, לאחרונה, סביב השאלה הנצחית שמרכיבים רבים לה, כמובן: מדוע בחרתי להיות פסיכותרפיסט? מטפל? עוסק בנפש? האם ייעוד זה הוא אכן בחירה, או בעצם כורח אישי-היסטורי, שאיני יכול להתחמק ממנו. האם אני הוא "המטפל הפצוע", ולכן נגזר עליי למלא תפקיד זה ולראות את עצמי כנבחר על ידי גורלי לשאת את החותם? ואם כן, האם עליי, בו-זמנית, לחזור ולבחור לשאת את ייעודי בגאון ולראות בו זכות גדולה? לדעתי, אני ושכמותי, בני הדור השני לשואה, מתפקידנו להבין שאין בחירה אפשרית אחרת, אין אחרים המתאימים יותר למשימה כבדה זו – אנו היחידים שהיינו קרובים מספיק כדי לספוג את חותם פצע השואה, ולכן היחידים שיכולים לטפל בו ולהעביר את המסר – לבנינו ולבני בנינו לדורותיהם.

יאיר פלגי, 18.4.00