הו משה יקר, איני מכיר אותך כלל, אבל קראתי את ספרך, ואני מרגיש קירבה גדולה אליך. הרבה כאב, בדידות, עצב ופחד יש בסיפורך, אבל יש בו גם עושר של חוויות, זיכרונות אמתיים חיים של ילד קטן. זיכרונות הבונים תמונה שלמה של חיים. אני מקנא בך משה, שניחנת בזיכרון כה חד וחי. כולך רגש ורגישות, ילד הנושא בתוכו זיכרונות תוססים, וחיים, החוזרים ומציפים אותך שוב ושוב, לעיתיםללא רחם. ואתה אוסף אותם יחדיו לאותיות, מילים ומשפטים, ובונה מהם סיפור מרגש, או יוצר תמונה עם צבעים תוססים. הפכת כאב ליצירה, אולם נפשך נשארה פצועה לתמיד.
ואני, האם יש בי בכלל סיפור?
האם אדע לצרף זיכרונות למילים?
מילים למשפטים, לסיפור?
האם יש לי היכולת להתחבר לפצע הישן
וליצור מתוכו את עולמי החבוי?
לרוב אני חש את החוסר, את הריק, את האין, זכרוני אינו כשלך, משה. אין לי תמונת אמא ואבא בראשי, לצערי. מאוד הייתי רוצה שיהיו אבל הם לא קיימים. אני יכול לנסות ולהמציא אותם, אבל כזיכרונות ילדות מודחקים הם לא קיימים אצלי, וזה כואב ועצוב, כמעט כמו כאב החיפוש האין סופי שלך, משה.
הקריאה בספר עוררה בי הד מוכר של דברים קרובים רחוקים, מילדות נשכחת. תחושות המוכרות לי, אבל מחייבות חפירה עמוקה. הדיבור הפנימי, החשבונות הפנימיים, הצללים המפחידים בלילות – מוכר לי. קטן ובודד, מול עולם של גדולים, המכוונים, אומרים מה לעשות, אבל בלי להסביר. היכולת להשקיף מסביב, בעיניים חוקרות של ילד, ולבנות לעצמי סיפור פרטי שלי. הפער בין החוויה הפנימית לבין הפסאדההחיצונית- להסתיר שלא יגלו אותי.
אני אומן בלהסתיר את תחושתי – הרבה יותר טוב ממך משה. אולי "בזכות" זה שזכרוני אינו כה חד ורגיש כשלך, או אולי כי משהו בתוכי למד לכווץ (או להצפין בקוד) את החוויה, כך שהיא פחות מהדהדת ופחות מורגשת אצלי. לכן אני רחוק יותר ממנה, ולא "מרטיב במכנסי" מרוב פחד. למדתי, או לימדתי את עצמי להיות כאילו "גיבור", לפחות כלפי חוץ. זה טוב ומאוד הסתגלותי, אבל המחיר הוא אובדן של המון חומר אישי יקר חוויתי שחסר לי עתה בכדי לבנות את הסיפור האוטנטי שלי.
קריאת ספרך, עוררה בי רצון מאוד ברור לחזור אחורה ולחפש מחדש את החוויה המקורית, אולם גם חרדה מסוימת, מלפתוח "מרתף יין עתיק", שאין לדעת כיצד לשתות אותו מבלי ללכת לאיבוד ולהשתכר לנצח מחוויות של כאב, בדידות ופחד.
יאיר פלגי, 11.03