פנטזיית ההצלה (RESCUE FANTASY)

Print Friendly, PDF & Email

 (הרצאה לפתיחת השנה –   10.04)

 ד"ר יאיר פלגי

         

 מאוד מעניין לעקוב אחר התפתחותו וגלגולו של מושג פסיכולוגי לאורך ההיסטוריה הפסיכואנליטית שלו, ולראות את השנויים וההתפתחויות במשמעותו. עיון מחודש במושג יכול לשמש אותנו לחידוד השלכותיו התיאורטיות ולחידוש השימוש הקליני בו במסגרת העבודה וההדרכה.

 פרויד כבר ב 1910 , דן לראשונה בתופעה זו של "פנטזיית ההצלה". לדעתו זו בחירה מיוחדת של אובייקט, אשר הוא יחס אותה לסוג מסוים של מטופלים, גברים,  אשר חייהם הנפשיים מרוכזים בהצלת "האישה הנופלת" (מושג המתייחס לנפילתה המוסרית כמובן). לגבר זה האישה נתפסת, באופן לא מודע, כ האם, המחוברת לגבר אחר (או כזונה, בפעילות מינית). לכן פנטזיית ההצלה, מייצגת בו זמנית:

את ההגנה על האב האדיפלי ("עכשיו אני איתך בהצלת האם מנפילה מוסרית"), ומנגד גם את המשאלה לזכות באם עבור עצמו, ולהעניק לה ילד (ובכך להצילה מהסכנה של נפילה מוסרית – בהפיכתה לאם).

כלומר ההבנה של פרויד, התמקדה סביב פרשנות אדיפלית. ומשאלת ההצלה של האם מפני סכנת  ניצול מיני, באה כי המטופל רוצה אותה עבור עצמו, במאבקו כנגד האב האדיפלי.

 פרויד ב 1912 טוען שיש גברים שניתן לראות אצלם משיכה כלפי הזונה, שזו הדרך היחידה עבורם לזכות בסיפוק מיני. גברים אלו מופרעים ביחסם כלפי האישה. במקום בו הם אוהבים – אין תשוקה, ובמקום בו הם חושקים לא יכולה להיות אהבה.

דיסוציאציה זו בחיים הארוטים יוצרת חלוקה בין אהבה מקודשת, טהורה …. לאם. ומאידך אהבה מחללת קדושה,  דבר מתועב, חייתי, זנותי. פרויד מסביר, שלדעתו זו תוצאה של הדחקת הלבידו הקיים כלפי האם. הדחף, כלומר אותה המשאלה המינית, הלא מודעת כלפי האם. פיצול זה מרחיק מהאם כל מניות, ובכך מונע, או מגן על הגבר מפני סכנת האינססט.

 גברים אלו מפנים את הדחף הארוטי כלפי זונות, ובכך מבודדים את החושניות מהחיים הרגשיים שלהם.

 כתוצאה מן הדווח של פרויד, כמקובל אז, מיד הופיעו דווחי מקרים כתובים, אשר באו לחזק את טענתו.

 Rcik   Theodor (1911), דווח על חלום של מטופל, בו אמו טובעת, בוכה ומבקשת אותו להצילה, אולם הוא מוחזק על ידי כוח בלתי נראה, ולכן אינו יכול לזוז ולהצילה.

 Abraham Karl(1922) מעביר את מוקד הדיון בפנטזיית ההצלה להצלת האב. לדעתו פנטזייה זו היא תגובת היפוך (R.F.), והנוירוטי החולם להציל את אביו, מבטא משאלה אדיפלית, לא מודעת, של רצון לרצוח את האב.

כאן המקום להוסיף כי המושג  Neurotic exogamy  אותו הציג קרל אברהם ב 1914, בהקשר של הדיון הנוכחי ("האם הנופלת"). המושג בא לבטא מעין "חסינות נירוטית" של הגבר מפני האינססט האסור כלפי האם (אקסוגמיה – בחוץ, בניגוד אנדוגמיה – בפנים).

 (אקסוגמיה- נישואין מחוץ למסגרת החברתית המוגדרת, דרישה על פי חוק , לפיה נדרש אדם להינשא לבן זוג מאזור גיאוגרפי אחר, שבט אחר, קהילה אחרת, משפחה אחרת.)

 זה לקח כ 50 שנה עד שהובן כי מושג זה רלוונטי מאוד אבל בעיקר עבור המטפל עצמו.

Greenacare Phyllia (1966 ) היא הראשונה המעבירה את הדיון מן הפציינט – אל המטפל, ובכך יוצרת מפנה ושנוי המושג, אותו ניתן למצוא כמרכזי עד היום.

 גרניקאר טענה,  "שפנטזיית ההצלה" הוא מושג  המתייחס למטפל הנלהב מדי.  ההתלהבות הטיפולית של האנליסט, לעיתים, לדעתה, היא פנטזיית הצלה סמויה, הנוצרת על ידי המטפל הזקוק להצלה ועזרה בעצמו.

במעשי ההצלה הללו, האגרסיה הסמויה של המטפל יכולה להיות ממוקמת בקרוביו של המטופל, או אפילו במטפלים קודמים שלו , והם אלו שיצרו לדעתו (באופן מודע או לא מודע) את ההפרעות והקשיים של המטופל שלו. אם כך המטפל הופך להיות המושיע של המטופל אשר ינצל בזכות "מטפלו הדגול".

 הפרדוקס של פנטזיית ההצלה , מומחש היטב בסיפור המיתולוגי היווני על אורפאוס ואהובתו. סיפור שמציג את הנושא בצורה הכי טהורה וקלאסית:

 אורפאוס ואהובתו אורידיקה:

 אורפאוס, המשורר בעל הכישרון הפנטסטי, בנה של המוזה ומלך תראקיה, יצא להציל את אהובתו מן השאול (לאחר שזו ננשכה על ידי הנחש הקטלני, במנוסתה מפני מאריסטיוס שניסה לאנסה).

(השאול, משכנם של רוחות המתים, וגם המקום בו עמדו בני האדם למשפט שלאחר המוות, משפט שקבע את הגורל בו יזכו בעולם הבא).

 אורפאוס, יורד לשאול, בנגינתו ובשירתו משפיע על כארון (שייט המתים), ועל הכלב קרברוס (העומד בפתח השאול), ואף על הדס (אל המוות), והם מסכימים שיעלה את אורידיקה אל עולם החיים, ובלבד שלא יפנה אליה את מבטו.

 אורפאוס מוביל את אהובתו במעבר החשוך ונזהר כל הדרך שלא להביט בה, אולם בסוף כאשר נראות קרני השמש הראשונות, אין הוא עומד בפני המשאלה לראות ( לדעת, מתוך חוסר הבטחון שלו, או החרדה האנושית שבו…. וכו'), הוא פונה לאחור, להסתכל…. ובו ברגע, אורידיקה נעלמת מול עיניו,  באפלת השאול.

וכך, מה שנראה תחילה כמעשה גבורה ונצחון מזהיר, אומניפוטנטי על המוות, הופך בין רגע למעשה אנושי שביר, עם תוצאות הרות אסון. והאביר, האציל הופך לממית הסופי של אהובתו.

 עתה ניתן לומר כי החלוקה החדה בין האביר המציל, הקורבן מלא היופי וההוד, ודמויות השאול והמוות, הם סימני הדרך המהותיים של פנטזיית ההצלה.

בדיקה מהירה תגלה לנו כי כל הדמויות בסיפור הדרמטי מכילות מרכיבים אנושיים, והן יותר דומות משהן שונות. המציל לעתים חסר אונים כמעט כמו הקורבן בסיפור, ולעיתים אגרסיבי ואכזר לא פחות מן המפלצת .

 מאז עבודתה החלוצית של גרינקר, רבות נכתב על הנושא של "פנטזיית ההצלה" של המטפל (בהתייחסות אל עולמו הפנימי הפנטזיוני של המטפל, ובהתייחסות לקאונטר-טרנספרנס שלו), בייחוד בתחום העבודה עם ילדים. (לדעתי הנושא מאוד רלוונטי גם בעבודה בבית החולים הפסיכיאטרי).

 המוקד עבר מן המשולש האדיפלי של המטופל, לקשרים הראשוניים של המטפל עם דמות האם, לחוויות של אובדן והרס, לחוויות של תיקון הנזק שנגרם על ידי אגרסיה בילדות המוקדמת, לצורך להציל הורה מדוכא או חסר אונים, וכך להציל את עצמו (את המטפל) דרך הצלת האחר.

 Olinick (1980 ) טוען כי קיימת אצל מטפלים רבים, פרה-דיספוזיציה, מעין נטייה משותפת קדומה, הצומחת על בסיס של יחסים מוקדמים עם דמות אם דיכאונית, שיש להצילה.

 חוקרים נוספים (פלמר, הרפר ואחרים 1983 ) מציינים, שגם התופעה של אימוץ ילדים שנזנחו על ידי הוריהם במוסדות, ואומצו על ידי הצוות המטפל של המוסד, אינו אלא מימוש של פנטזיית ההצלה, בתוך הצוות הטיפולי. תהליך בו נוצרת הזדהות יתר של יחידים מהפרסונל, אשר לא פתרו את הקונפליקט ההתבגרותי של עצמם, ומנסים להיות הורים מאמצים אידאלים (סרוגייט) מתוך משאלות הוריות של עצמם שלא מומשו. כלומר זו אותה משאלת ההצלה המקורית שבאה להחליף את ההורה הרע ,המזניח במסגרת מוסדית.

 אם כן בעשורים האחרונים, המושג פנטזיית ההצלה, עבר מפסיכופתולוגיה מעניינת אצל המטופל החריג, לנושא חשוב ביותר בעבודתו והכשרתו של המטפל עצמו.

 עמנואל ברמן, במאמר מ 2003 , בניסיון הכללי ("הרנסנס של פרנצי") לגלות ולהחיות מחדש את תרומתו של פרנצי, לתיאוריה והפרקטיקה של הפסיכואנליזה, טוען כי פרנצי כבר ב 1919 במאמר שלו על הטכניקה של הפסיכואנליזה מתייחס לנושא ההצלה במשמעות זו (אם כי אינו משתמש ממש במושג פנטזיית ההצלה).

הוא (פרנצי) מתאר מצב בו המטפל, באופן לא מודע, עושה עצמו כפטרון של המטופל (או האביר שלו). זהו המטפל הנלהב מדי, שרוצה לרפא ולהציל את המטופל שלו, ותוך כך פועל בצורה המסכנת את המטופל.

 האם יתכן כי מודעותו הגדולה של פרנצי לסכנה הטמונה בפנטזיית ההצלה – היתה קשורה בצרכים העמוקים שלו עצמו ? ככול הנראה שכן.

פרויד, בוויכוח שלו עם פרנצי, כותב לו ב 1910 :

"הצורך הגדול שלך לעזור…. חסר בי, ועתה ברור לי גם למה. כי אני לא איבדתי אף אחד שאהבתי בילדותי המוקדמת".

פרויד מתייחס כאן ישירות, לצורך הנואש של פרנצי לעזור (באופן כה לוהט), בעקבות מותו של אביו של פרנצי. (אם כי ידוע ששניהם פרויד ופרנצי, איבדו אח צעיר בילדותם, אבל פרויד לא רואה את זה כלל רלוונטי).

אין ספק שהצלחתו הגדולה של פרנצי בטיפול, בכמה מן המקרים הקשים ביותר, שנחשבו כבלתי ניתנים לטיפול – היו תוצאה מוצלחת של ההשקעה גדולה והנלהבת שלו במטופלים, שנסמכה גם על פנטזיית ההצלה שלו, אולם ישנם גם תיאורים אחרים בהם התוצאה הייתה קשה.

 פרנצי טיפל ב  Elma  הבת של חברתו גיזלה (ובהמשך אשתו של פרנצי בעידודו האקטיבי של פרויד). התערבות טיפולית זו, ללא פסק יש לראותה כמימוש של פנטזיית הצלה, בה פרנצי מצא  עצמו מעורב רומנטית וארוטית (קרוע בין שתי נשים אוהבות), והתוצאה הפכה בהמשך להרסנית. ושניהם פרנצי ויועצו (ומטפלו) פרויד מלאו בה תפקיד אכזרי בהתנהגותם.

 אולם באו נתמקד במקרה אחר של פרנצי- בדיווח שלו לפרויד משנת 1917, שניתן לראותו חזרה כפייתית של מקרה אלמה.

מדובר במטופלת מאוד יפה, מאוד אינטליגנטית, מאוד חביבה , שעוררה בו מיד רגשות כה עזים כלפיה, שהיה חייב ממש "לעצור עצמו לוותר על נשיקה" שרצה לתת לה. אולם סיבות כלכליות (היותה מאוד ענייה), הפכו את הטיפול לבלתי אפשרי. פרנצי הציע לה שתכתוב את זיכרונות הילדות שלה, במקום טיפול. אולם היא התחננה  ואף דרשה ממנו בכל תוקף טיפול. הוא נעתר לבקשתה וראה אותה רק פעמיים בשבוע, ובמחיר מופחת, וזאת רק לתקופה קצרה.

במהלך הפגישות היא ספרה לו על התאבדות אחיה, אולם פרנצי נמנע מלהתייחס לכך, וניסה לסיים את הטיפול או לדחות אותו למועד מאוחר יותר. אולם היא "דרשה להישאר בטרנספרנס"- על פי הדווח שלו. בפגישתם האחרונה היא דברה על רצונה להרוג את עצמה ברובה ישן שהיה ברשותה. אולם פרנצי ביקש ממנה לא לעשות כך, ולהמתין מעט עם הסערה הפנימית שלה עד שיתפנה עבורה מקום ראוי לטיפול.

למחרת הפגישה היא התאבדה. אחותה סיפרה לפרנצי כי היא התאבדה כי היתה מאוהבת בו, והוא דחה אותה ("היא רצתה לאהוב את האדם ולא רק את הרופא").

בדווח שלו לפרויד הוא כותב:  המקרה צער ודיכא אותי מאוד, אולם לאחר שיחתו עם גיזלה אישתו, הוא חש הקלה רבה, ואפילו רגשות האשמה נעלמו. נשאר רק צער אמיתי על מותה של הנערה.

 עד כאן הדווח הכנה והחושפני של פרנצי. השאלה היא כיצד נוכל להבין את המקרה?

ידוע, וגם פרנצי עצמו היה מודע לכך, שיש לו אגרסיה כלפי נשים, שהייתה מקושרת לקונפליקטים שלו עם אמו, אולם מקרה זה אינו ניתן להסבר רק על פי מידע זה.

 עמנואל טוען, במאמרו, שלמרות רגישותו הידועה והמיוחדת של פרנצי, כלפי מטופלים,  וניסיונו הרב בטיפול, במקרה הזה הוא היה כה מבוהל מיופייה של הנערה שנמשך אליה, שכאשר מצבה הדרדר והיא נעשתה כה תלותית בו, הוא חדל להיות אמפטי כלפיה.

החום הראשוני שלו כלפיה, שהתערב עם משיכה ארוטית, הבהיל אותו מאוד (ואולי אף הזכיר לו באופן לא מודע את מקרה אלמה). הוא חש עצמו מעורב מדי וניסה לסגת, על ידי דחייה של המשך הטיפול.

כך, כה שקוע בעצמו בבעיותיו עם נשותיו וביכולתו הטיפולית, יצר באופן לא מודע חזרה של טראומה הקשורה לטיפול שלו באלמה.

הוא נהייה כעוור למטופלת שלו ולסבלה, טעה בשיקוליו המקצועיים, לא ראה את הסכנה האובדנית הניצבת לפניו, ולא ראה את הצורך בהתערבות חרום, והתוצאה הייתה קטלנית. הנערה התאבדה למחרת הפגישה איתו.

למרות דווחו זה של פרנצי, אשר יכול היה כבר אז להרחיב את מושג התייחסות לפנטזיית ההצלה במשמעותה הקריטית למטפל, לא  נקלטה המשמעות עליה הצביע פרנצי, והדבר לא נכנס לתוך הדיון הפסיכואנליטי בזמנו.

                                                __________

 לדיון

כמובן ניתן לשאול, ובצדק, האם בכלל ניתן לעזור ולטפל באחר, בלי קיומה של פנטזיית ההצלה ? בלי אותו להט פנימי של רצון לעזור?

התשובה אינה חד משמעית. כן, כמובן שפנטזיית ההצלה חשובה וחיונית כמוטיבציה וככוח מניע ראשוני ובסיסי בעבודתו של כל מטפל, אולם  ללא ספק היא יכולה להפוך לגורם מפריע מסוכן ומכשיל, כיוון שבמקרים מסוימים, היא עלולה להיות פוגעת ביעילות העזרה המקצועית שמגיש המטפל.  

 ניתן להעלות מספר הבדלים ברורים בין מצב בו פנטזיית ההצלה נתפסת במובנה המשלה המלא , לבין פנטזיית הצלה המכילה מסגרת התיחסות  ראלית.

 כלומר מה עלול לגרום נזק למטופל, כאשר המטפל שבוי בתוך פנטזיית ההצלה הלא ראלית שלו?

הנזקים יכולים להגרם על ידי: אומניפוטנציה, התנשאות, גאווה, עיוורון המטפל, הכחשה, אגרסיה סמויה וכו'.

נתייחס עתה לכמה מהמשתנים אלו:

 אומניפוטנציה:

על פי פנטזיית ההצלה, המשאלה תהיה  לשנות את חייו של המטופל מאומללות לאושר מלא,  בעוד עזרה עם גישה ריאליסטית תציב מטרות יותר צנועות.

 אידיאליזציה עצמית ורומנטיציזם:

פנטזיית ההצלה מציגה את המטפל כאלטרואיסט,  כאביר ומציל אמיתי… דבר העלול לחסום, לעוור אותו כמטפל, ממגרעותיו, ומגבלותיו, או אף גרוע יותר, מהמוטיבציות האישיות הלא מודעות שלו, המניעות אותו בעשייה  הטיפולית שלו, או לגבי הקונפליקטים  האישיים המתעוררים תוך כדי הקשיים של העבודה הטיפולית.

 דמוניזציה של רגשי האשמה

הורי המטופל עלולים להיתפס כהרסניים באופן קיצוני, בלי לקחת בחשבון את חלקו ותרומתו של המטופל בתוך התהליך הזה של יחסי הורה ילד (פיצול בין טוב לרע, אשמה מול תמימות וכו').

 דוגמאות ספרותיות נוספות:

הראשונה לגבי האישה הנופלת

גם הסיפור של פיגמליון או בגרסתו המעודכנת "גברתי הנאווה", עוסק בהצלת האישה הנופלת (במקרה זה לבורות, הזנחה, תרבות הרחוב ועוני ) על ידי פרופסור היגנס הנאור והמלומד.

מאמר שכתב Meyer  (1984 ) עדין מתייחס לפנטזיית ההצלה במשמעות המקורית של פרויד. הוא  טוען כי במחזה גברתי הנאווה, הצלת האישה מן הרחוב מכילה את שני האלמנטים של "האישה הנופלת". כלומר מחד פרופ' היגנס מציל אותה מבורותה וסכנת היותה זנוחה ועלובה, מאידך הוא גם חושק בה ומתאהב בה.

 ורטיגו – סרטו של היצ'קוק,  1958. גם הוא עוסק בנושא ההצלה.

סקוט גיבור בסרט, חוקר מקרי פשע ורצח מוצף על ידי פנטזיות הצלה. בחלק הראשון הוא משוכנע שהוא ממש מציל את מדלן היפיפייה מסכנה פיזית, קרימינלית פסיכולוגית. רק בהמשך אנו מבינים שסקוט הנאיבי והרומנטי מוליך לאסון,  והוא בודד וחסר אונים כמו מדלן עצמה, והבנתו את האמת כה מוגבלת וחלקית. בסיום נסיון ההצלה שלו והחיפוש שלו אחר האמת הורס את האישה אותה הוא אוהב ואשר אוהבת אותו, כך האביר הופך למפלצת.

 סכום

 ככול הנראה, פנטזיית ההצלה,  יכולה לסייע במהלך התהליך הפסיכותרפויטי  בהתפתחות החוויה הרגשית המתקנת, והמטפל יכול למלא את התפקיד של האובייקט הטוב עבור המטופל, בכך שהוא מאוד שונה מן האובייקט הרע המתעלל מן העבר (ההורה המשוער).

אולם פנטזיה זו של להיות ולמלא תפקיד של הורה אידיאלי, מנוגדת להבנה הפסיכואנליטית , לגבי הדרך בה המטופל והמטפל (בלא רצונם ומודעותם),  נמשכים לאמץ ולשחזר תפקידים בעייתיים של הורים ודמויות אחרות מן העבר, בחייו של המטופל.

 מספר מונחים  מתוך הפסיכואנליזה  מתייחסים ומנסים להסביר את הפרדוקס של התופעה זו.

Racker  , קורא לתופעה זו של הקאונטר- טרנספרנס , הזדהות משלימה.

אוגדן, טוען כי נטיה זו של מטפלים, מיוחסת לצורך טרנספרנסיאלי לא מודע של  המטופל, המשפיע על המטפל דרך תהליך של הזדהות השלכתית. שני המושגים מוכרים לנו ומשמשים אותנו רבות בתהליכים של הדרכה.

 רק מודעות מלאה לתהליכים אלו, במקום הכחשתם, דרך בדיקה של מנגנונים הגנתיים של אומניפוטנציה, רומנטציזם, ואידיאליזציה עצמית, יכולים לאפשר לנו להבין, לנתח ולשלוט בהם, ובכך להיות מטפלים יותר יעילים למטופלינו.   

 

 

ד"ר יאיר פלגי, פסיכולוג קליני בכיר. קליניקה פרטית בעפולה, רחוב חבצלת 7ב , עפולה, מיקוד 1839669 טל' 050-7577568

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *