"סיפור המעשה"

Print Friendly, PDF & Email

 

סיפור מעשה ההצלה שלי כתינוק, במהלך מלחמת העולם השנייה,

 

הסיפור סופר לי באופן מסודר, על יד דודי  מילן. אציג אותו כאן, במתכונתו הקצרה ובלשון פורמאלית,  בכדי לא ללכת לאיבוד בנבכי הפרטים ובנבכי המטען הרגשי שהוא מעורר.

 "הסיפור" :

אמא שלי, סדנקה, הייתה הבת הצעירה מתוך תשע אחיות, למשפחת שטרן. וזורה, אמו של הדוד מילן, הייתה האחות הבכורה במשפחת שטרן הענפה.  אמי נישאה לאבי,  תאודור הרי,  בוורז'דין סמוך לפרוץ המלחמה. הם חיו יחד בעיר עד כניסת הנאצים לקרואטיה בשנת 1941.  אז, נשלחה אמי, שהייתה כבר בהריון אתי, למחנה הכפייה גוספיץ, ואבי נלקח למחנה הכפייה יסנוביץ. אמי הובאה באביב 1942 מן המחנה לבית היולדות בזאגרב, שם ילדה אותי. לאחר הלידה הייתה אמורה אמי לחזור למחנה, אבל בעזרת רופא יהודי וצוות בית היולדות, הצליח הדוד מילן, "לחטוף" אותה ואותי, ולהביאנו אל אחותו בעיירה מאלי בוקוביץ, קרוב לגבול עם הונגריה. הדבר התאפשר לו בזכות התעודות המיוחדות שהיו לו בתוקף עבודתו.

 אמא שלי סדנקה, נשארה במאלי בוקוביץ, אתי ועם אחותו של מילן, רנאטה, עד סוף 1942, כאשר האוסטשים גילו אותן ולקחו אותן למקום איסוף בלודברג. למזלי, ראש המועצה של מאלי בוקוביץ הצליח לשכנע את שלטונות האוסטשים שילדים קטנים עד גיל חמש, יוכלו להישאר עם קרובי המשפחה, ולא להישלח עם אמותיהם למחנות.

 דודי מילן, בחור צעיר כבן 28, שחי בעיירה הקטנה וורז'דין, אשר נמצאת בצפון יוגוסלביה של פעם, התייצב מיד במקום ולקח את שני בני הדודים שלו לאחריותו. אותי שהייתי כבן חצי שנה ואת ארתור בן דודי, שהיה כבן 4 שנים, והביא אותנו לביתו בוורז'דין. הדוד מילן  עבד בבית חרושת לתעשיית טקסטיל ומשי כמהנדס לכימיה. כמומחה יחיד במפעל לצביעת בדים, קיבל אישורי עבודה מיוחדים מידי השלטונות הצבאיים של האוסטשה (משתפי הפעולה עם הנאצים) ולכן גם לא נשלח למחנות.

 בדרכן הארוכה לאושוויץ, הורשו אמי ודודה רנאטה, לשלוח גלויות הביתה, אותן כתבו במשותף. גלויות אלו נתגלו במהלך המחקר על הסרט שהכינה הטלביזיה הקרואטית, ב-2005, והן מוצגות בו לראשונה. בגלויות, הן מתארות במילים מועטות ונסערות את מצוקתן ודאגתן לתינוקות שלהן שנאלצו להשאיר מאחור.

 ארתור נשאר תחילה אצל הדוד ואותי מסר הדוד למשפחה שהתגוררה בבית מכבי האש בעיר. כעבור מספר חודשים חשה המשפחה איומים על שלומה, בגלל הסתרת ילד יהודי בביתם, ובקשה ממנו שייקח אותי חזרה אליו.

 מילן החל לחפש פיתרון להסתרתנו. הפיתרון נמצא באמצעות שתי אחיות שעבדו כעוזרות-בית אצל דודתי, שהציעו לדוד מילן לקחת אותי ואת ארתור להוריהן בכפר צ'רייה נבויסה. ביתן שכן רחוק מהכביש הראשי, היה מוקף עצים והיה מקום מסתור טוב. הבנות שהכירו היטב את המשפחה והאמהות שלנו, אהבו אותנו ורצו מאוד לעזור. הדוד מילן העביר אותנו באופניים לכפר כשאותי הוא נושא בתרמיל על גבו.

ברור כי נשקפה סכנה גדולה לנו הילדים היהודיים בכפר ולמשפחה שהחביאה אותנו, כי הכפר היה תחת כיבוש שלטונות האוסטשה, ועל הסתרת ילדים יהודיים היה צפוי עונש גירוש למחנה יסנוביץ, ואף מוות. בנוסף הפטרולים של האוסטשים עברו דרך הכפר מדי פעם.

 במשפחת קומריץ אליה הגענו, גילחו לנו מיד את הראשים כדי שנבלוט פחות (לי היה שער בלונדיני מתולתל אשר כלל לא התאים לתמונת ילדי המשפחה). בנוסף בכדי שלא יזהו אותנו, הלבישו לנו בגדי איכרים ואף נתנו לנו שמות חדשים.

 משפחת קומריץ, לא קיבלה שום תמורה כספית  עבור הטיפול בילדים, הם טיפלו בנו כמעשה הומני, ומתוך אמונה דתית קתולית עמוקה שהייתה בהם. בנוסף הם היו אנטי פשיסטים, בדומה לרוב אנשי הכפר.  (יתכן, מספר הדוד מילן, שלא היה אדם דתי כלל, "שהייתה כאן גם עזרה והתערבות של "גורמים עליונים", שהביאו אנשים טובים אלו לנהוג כך, כי אחרת קשה להבין את כל השתלשלות המעשים, שהביאו בסופו של דבר להצלתכם").

 יש לזכור כי רוב אנשי הכפר ידעו עלינו, הילדים היהודיים המוסתרים, ועזרו למשפחת קומריץ. כאשר התקרב פטרול אוסטשי לכפר היו מזהירים אותם. אז היו מעבירים אותנו לקרובת משפחה, איבקה, שהתגוררה גם בכפר. היינו נשארים שם שבוע שבועיים, ואם היה צורך היא הייתה לוקחת אותנו לבית הוריה בכפר סמוך. הכפר שלנו שכן באזור בו ביצעו האוסטשים פשעים וזוועות ללא רחמים, והזעם על מעשיהם איחד את תושבי הכפר, וחיזק את משפחת קומריץ להמשיך ולטפל בנו בהסתר, ובכך להציל את חיינו ללא ספק.

 הדוד מילן, אשר נפטר לפני מספר שנים, היה בא פעמים רבות לכפר, לבקר אותנו, והיה מביא איתו מתנות לכל המשפחה ולנו הילדים (ממתקים, בגדים, נעלים וכו').

 ארתור ואני היינו בכפר בין השנים 1942-1945 עד סיום המלחמה, ואז הוחזרנו למשפחותינו. ארתור חזר למילן, ואני אומצתי על ידי דודתי בלנקה, שחזרה לוורז'דין עם סיום המלחמה, ואחר, עד העלייה ארצה, גרנו בזאגרב.

אמי, סדנקה, לאחר שנתפסה במאלי בוקוביץ, הועברה לזאגרב, ומשם למחנה יסנוביץ, ובסוף לאושווץ, בו מצאה את מותה, יחד עם אחותו של מילן, רנאטה.

 האיכרים אווה ותומס קומריץ זכו לאות חסידי אומות עולם על הצלתם אותי ובן דודי ארתור. אולם כיוון שהם לא היו יותר בין החיים, בשמם הייתה אמורה לקבל את האות, מיציקה ביתם הצעירה, שהייתה שנתיים מבוגרת ממני, אולם בסופו של דבר, כיוון שגם היא נפטרה במפתיע, קיבל את האות בנה, נכדם של אווה ותומס קומריץ בשנת 1998. 

 ארתור חי בוורז'דין עד היום, נשוי, אב לבנים ובנות, מהנדס במקצועו, היום כבר פנסיונר.

אני עליתי לישראל עם דודתי בלנקה, בסוף שנת 1949, ובשנת 1950 הגעתי לקיבוץ ואומצתי בחום ואהבה גדולה על ידי בנימין ושושנה פלגי.

היום, אני נשוי, אב לשלושה בנים גדולים, וסב לשני נכדים חמודים. דוקטור בפסיכולוגיה קלינית, עובד, מטפל ומדריך כפסיכולוג קליני בכיר.

                                                                    

                                                                                                יאיר פלגי,  4.08 

  * זהו הנוסח של שנת  2008, והוא מעט שונה מנוסחים קודמים                                                                                         

 

 

 

ד"ר יאיר פלגי, פסיכולוג קליני בכיר. קליניקה פרטית בעפולה, רחוב חבצלת 7ב , עפולה, מיקוד 1839669 טל' 050-7577568

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *