מאחורי כל זה מסתתר צער גדול *

Print Friendly, PDF & Email

 

(סיפור על ארבע אימהות וילד – )

סדנקה, אווה, בלנקה ושושנה, ארבע אימהות שגידלו אותי כל אחת בתורה.

סדנקה – אימי הביולוגית שגידלה אותי רק כחצי שנה כי נלקחה ונספתה בשואה,

אווה – האמא שלי השנייה בכפר, שבביתה הוחבאתי במהלך כל המלחמה, והיא יחד עם כל הכפר שמרו עלי מפני האוסטשה.

דודה בלנקה – שלקחה אותי לביתה לאחר המלחמה, ואיתה עליתי ארצה.

ואמי האחרונה שושנה – ("רוז'ה"), שאימצה אותי בקיבוץ, והפכה להיות הסבתא של בני. כולן העניקו לי אהבה, וגידלו אותי במסירות אין קץ.

האם אכן מאחורי כל החיים שלי, מסתתר צער גדול – כדברי חוקר השואה? ואולי מאחורי כל זה מסתתר אושר ומזל גדול – כדברי המשורר? האמת היא, לתחושתי, ששניהם צודקים. אכן זכיתי לאהבה ומזל רב, ויחד עם זאת הפצע הראשוני בתוכי ממשיך להתקיים גם היום, והוא אכן צער גדול. אולם לדעתי האהבה ניצחה.

לאחרונה נשאלתי, האם אני רואה את סימני השואה אצלי, כילד שאיבד את הוריו בשואה, ומה הם לדעתי? כיצד אני חש ומנתח את השפעת אירועי השואה על התפתחות אישיותי ועל "יחסי האובייקט" הראשוניים שלי ? במבט בוחן אני יכול לראות די ברור את "האפיונים השוואתיים" שלי.

ראשית קיים בי קו קבוע של עצבות סמויה, תחושת בדידות קבועה, אפילו בתוך מסגרת חברתית, או משפחתית אני מעין זאב בודד בעולם, המתנהל בזהירות, נמנע מקרבה, משהוא "שורדני" קבוע, שיודע להתנהל היטב עם עצמו.

רגיש, פגיע ולא ממהר ביצירת קשרים חדשים. יש בי איזה זעם – כעס תמידי, משהו נקמני, חשדנות מסוימת, ואני מנסה את כל התכונות האלו להסוות היטב. אני אדם "מרצה", ככול הנראה  כדי שיקבלו אותי, ויאהבו אותי. הצורך להיות נאהב מאוד מודע אצלי. כל ביקורת עלי, מאיימת  ואני יוצא מיד להתקפה רבתי. אני חושב שאין בי רמת חרדה גבוהה, ואני חש בטוח להתנסות בדברים חדשים ומאתגרים.

יחד עם זאת, היות ומגיל צעיר חייתי בתוך מסגרת חברתית קיבוצית תומכת ואוהבת, פיתחתי לי כלים של התנהלות חברתית תקינה ויכולת להתחבר וליצור חברים וחברות קרובים קבועים וטובים, אבל הרשימה סלקטיבית ומצומצמת, עם שמירת מרחק ביטחון לעצמי. אין לי ספק בכך שהעובדה שגדלתי בחברת ילדים קיבוצית חופשיה, אוהבת ותומכת, ואומצתי בתוך משפחה אוהבת, חמה ומיטיבה, ואחים שראו בי אח בוגר שאפשר להתגאות בו, עזר לי להתגבר על קשיי הבסיסיים מן הינקות.

במהלך החיים, מתוך פידבקים שקיבלתי שוב ושוב מהסובבים אותי, גיליתי על עצמי שאני גם איש חם ואוהב, אמפטי ודואג, וזה אינו אפיון שואתי כל כך. אני מיחס תכונות אלו לחינוך הקיבוצי שלי לאהבה שקיבלתי וכנראה גם לכמה גנים טובים שירשתי מבלי להיות מודע להם.

התברכתי במזל גדול, היו לי ארבע אימהות אוהבות, כך שיחד עם חוסר המזל, זכיתי גם במזל גדול, ותמיד חשתי מקובל ואהוב. לדעתי זה היה תיקון גדול עבורי, תיקון שמיתן וריכך את התכונות הקשות והחסרים הגדולים בקורות חיי מתקופת השואה. תמיד נחשבתי לרגיש ועדין בתוך החבורה, אבל זה לא הקנה לי הנחות או הקלות בעיני עצמי.

גם גידול הבנים שלנו, שאפשר לי דרכם מעין " זאת ילדותי השנייה", וכן הנשואים עם אישה אוהבת ומאמינה בי, ומבינה לעומק, חברה ואשת סוד, שיודעת לצחוק תמיד, אך בלי הנחות והקלות, עזר לי מאוד להתגבר, לגדול להתפתח ולא לפחד מן העולם.

ניתן לטעון ובצדק, שהמצב לתוכו נולדתי, אימה, פחד, חרדה וסכנת מוות, לא יתכן שלא השאירו בי צלקות עמוקות, שלא ניתן לתקן לעולם. הנדידה מאם לאם, ממדינה למדינה, מבית לבית, מחברה לחברה ומשפה לשפה, אכן כל זה השאיר בי עד היום צלקות עמוקות. אולם בצניעות אני יכול לומר שאני גאה בעצמי היום, שהצלחתי במקביל לבנות לי חיים מלאים ועשירים – למרות הכל ואף על פי כן.

אני חושב שגם המקצוע שלי, ועצם בחירת המקצוע, פסיכולוג קליני, שמחייב הכשרה ארוכה מאוד הכוללת תהליכים של מודעות וטיפול אישי, סייעו לי מאוד בפיתוח המודעות העצמית שלי. על כל זה יש להוסיף את הלמידה האקדמית המחייבת משמעת עצמית, התמדה, קריאה וכתיבה ומחויבות רבה, קידמו אותי מאוד. העניין האין סופי שלי בשואה, והתוודעות להשלכותיה הנפשיות על השורדים, ועלי גם כניצול וגם כמטפל, גם היא תרמה רבות להתמודדות שלי עם עצמי.

תרומה יחודית ללמידה העצמית אני מיחס להשתתפותי בקבוצת שיח יחודית ("חוג אורפלד") במשך 10 שנים. חוג ישראלי קיבוצי עם קבוצה שיתופית גרמנית. מסגרת שאפשרה לי להביט פנימה ולעבד חלקים אישיותיים רבים סביב חווית השואה הקבוצתית והאישית שלי, גם דרך השיחות והדיונים הרבים, וגם בפרץ של יצירתיות מפתיעה של כתיבה.

התהליך לתחושתי הוא אין סופי, ואין יום שאיני פוגש את עצמי סביב נושא השואה. דרך חלומות, מחשבות, שיחות, טיפול בניצולי שואה דור שני ושלישי, סמינרים, תרבות ואומנות, סרטים על הנושא, או בנסיעות ברחבי העולם.

לסיכום, ניצולי השואה ואני בתוכם כנע בין דור ראשון לשני, אינם ישות אחת מאפיינת, אלא יש בהם את כל המורכבות האנושית לגווניה. 

                                                                                        יאיר פלגי  13.2.18

 * שאול פרידלנד– אל המקום שהזיכרון מוליך, "מאחורי כל זה מסתתר צער גדול"

* עמיחי – "מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול"

 

 

 

 

ד"ר יאיר פלגי, פסיכולוג קליני בכיר. קליניקה פרטית בעפולה, רחוב חבצלת 7ב , עפולה, מיקוד 1839669 טל' 050-7577568

1 Comment

  1. יאיר ידידי מנוער
    אני מודה לך על האפשרות שאתה נותן לי(גם אם מאוחר) להכיר אותך טוב יותר ועמוק יותר. יכולות ההבעה בכתב שנתגלו לי לא לומר אלא שאני עומד פעור פה.

    לא במקרה הקלדתי את שימך בגוגל ואיני מצטער שעשיתי זאת נוכח מה שנתגלה אל מול עיני.

    תודה….

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *