כחמישים שנה אחרי מלחמת ששת הימים, והמלחמות שבאו ובאות אחריה

Print Friendly, PDF & Email

( בעקבות כנס "50 שנה לשיח לוחמים", עין שמר, – כנס חוקרי הקיבוץ).

והפעם, מבט אישי ופסיכולוגי על המחיר הנפשי של החיים בתוך מעגלי המלחמות של מדינת ישראל וחלקם של בני התנועה הקיבוצית בתוכו, אז והיום.

 מה קרה לנפשו של אותו בחור צעיר בן 25-30 שנים, שהיה במלחמת ששת הימים אדם צעיר, סטודנט בירושלים, נשוי טרי, ואשתו מיכל בתחילת הריון עם בנם הבכור, ובנוסף, הוא גם מילואימניק, לוחם בצה"ל וחבר קיבוץ ניר דוד. והיום הנו כבן 75 שנה. מה קרה לנפשו, כיצד גדל, התפתח, והיה לקשיש, המשקיף ממרום גילו על עצמו ומעשיו לאורך חמישים שנה, ומנסה להבין היום, את מה שהיה קשה להבין גם אז.

אני זוכר את עצמי בתקופת ההמתנה בסיני, לפני פרוץ המלחמה, חש חרדה לקראת המלחמה העומדת לפרוץ כל רגע, חרד לשלומה של מיכל, ושירה של נעמי שמר "ירושלים של זהב", מתנגן באוזני, ומרומם את נפשי החרדה. ומנגד חווה תחושה של מלחמת אין בררה, חייבים להלחם על חיינו, עצמנו, על נשותינו, קיבוצנו וארצנו.

סביבנו עומדים הטנקים של החטיבה והאוגדה, שורות שורות, ובמעגל החיצוני לטנקים, חיילים רבים רובצים ועושים את צרכיהם מרוב חרדה ולחץ לקראת הפקודה – "נוע נוע – סוף". חבילות מגיעות מהבית ונפתחות יחדיו בנוסח קיבוצי, והרדיו מעדכן ומנגן כל הזמן על העומד לקרות. חוסר הודאות מורגש באוויר, וכולנו מנסים להבין את המצב בשטח ובבית.

אינני שוחר קרבות וגם לא הייתי כזה מעולם, והמסגרת הצבאית מעולם לא הייתה ביתי, אם כי התייצבתי לשרות ולמילואים ללא קושי, אך ללא חדווה, ולא חשתי התעלות "אלי קרב". זו חובה שכל צעיר ישראלי, של אז, חייב היה למלא, וכך עשיתי גם אני. כך חונכתי במסגרת השומר הצעיר בה גדלתי, במוסד החינוכי בית אלפא, על שם מרדכי אנילביץ' ומורדי גטו וורשה. גבורה והקרבה למען העם והמולדת, למען חופש, יצירה ושחרור, וכל עולם הערכים שהעניקה תנועת הנוער השומר הצעיר לחניכיה. לא היו בי ספקות לגבי צדקת הדרך, וחשתי עצמי שלם עם מעשי ועם הצורך להלחם.

בניגוד לתחושת החרדה והלחץ לפני פרוץ הקרבות, זכורה לי היטב תחושת ההקלה והשחרור ברגע שהתחלנו לנוע לכוון תעלת סואץ, כשבדרכנו אנו חולפים על פני כפרים עזובים, וחיילים מצרים שצועדים ברגל יחפה בחולות. כלוחם בשריון אינך בא במגע ישיר עם האויב, כי ממרום צריח הטנק, המלחמה מרגישה מרוחקת מעט, כל זמן שלא יורים עליך…

יחד עם זאת עליבותם של המצרים, הייתה חדשה לי ועוררה בי אי נוחות ברורה. הניגוד בין הפחד שלפני, לתחושת ההקלה והניצחון תוך כדי התנועה קדימה, עוררו בי פליאה רבה וגם גאווה, שהנה אני שותף פעיל למעשה גדול של קרב למען המולדת שלי, למען צה"ל, למען הקיבוץ שלי ולמען עצמי ומשפחתי. אבל במהלך הלחימה אתה לא פנוי לעסוק בשאלות הרות גורל, או בחשיבה פילוסופית על המלחמה. אתה עסוק בלשרוד מיום ליום, במתי נעצור לחניה, מה נאכל היום, ומה שלום שותפי בטנק שרק עם נצליח לתפקד יחד בתאום מלא, נצליח לבצע את המשימה וגם לשרוד.

המלחמה ארכה רק שבוע ימים, ובסופה עמדנו על גדות התעלה. חזרתי לירושלים לחופשה של 24 שעות, מאובק ומסריח, ומיכל שילחה אותי להתקלח ולהתגלח. ואז באיזה דחף פתאומי, אמרתי לה "בואי הולכים לכותל". המשאלה הפתיעה גם אותי, כי לא היו בי מעולם הרהורים רוחניים בכוון הדתי, אבל אני מניח שנוצר איזה חיבור רגשי בתקופת המלחמה, בין השיר "ירושלים של זהב" שסימל כמיהות סמויות רוחניות לבין המלחמה. וכך מצאנו את עצמנו צועדים לכותל עם כל עם ישראל. כאשר התקרבנו מיכל שואלת אותי "מה הוא הריח המתוק המוזר הזה", וללא היסוס עניתי לה, "זהו ריחו של המוות". עבורי אישית, היה זה המפגש הראשון עם המוות וריחו, אותו אני נושא מאז.

רק עם צאת "שיח לוחמים" לאור, מצאתי זמן לחשוב על משמעות המלחמה עבורי ועבור בני דורי, והמבט על המלחמה התרחב ואף השתנה מעט. יחד עם זאת תחושתי החיובית כלפי המאורעות וחלקי במלחמה, לא השתנתה. אכן "השיח" פתח מחשבות חדשות ישנות על התמונה כולה, אבל לא זעזע את תפיסתי והסתכלותי על המלחמה ההיא. כרבים אחרים מאוד לא אהבתי את אלבומי הניצחון ומסיבות הניצחון, אבל לגבי עצם המלחמה וחלקי בה, הייתי ונשארתי שלם עם עצמי.

היום לאחר 50 שנה, אני משקיף לגמרי אחרת על עצמי ועל התמונה של כולנו. זאת לאחר ניסיון של מלחמת יום כיפור, בה גם הייתי לוחם, ומלחמת לבנון הראשונה, בה הייתי כבר בתפקיד פסיכולוג באוגדה, יועץ למפקד האוגדה. תמונה שהלכה והתבהרה עת הייתי חלק מיחידה ארצית של פסיכולוגים המסייעים לחיילים בקו הראשון של הלוחמה להתמודד עם המשמעויות הנפשיות של להיות לוחם בקרב. ראיתי את נזקיה הנפשיים הקשים של המלחמה על הלוחמים. התמוטטות נפשית, קריסה לתוך מצב פסיכוטי, חוסר תפקוד מוחלט, חיילים שאיבדו את הקשר עם המציאות, ותופעות קשות של פוסט טראומה, לעיתים למשך כל החיים (תופעות שהפכו נרחבות מאוד במלחמת יום כיפור).

הפסיכולוג בצבא חי בדילמה קשה, מחד – הוא עוזר לחייל להתאושש, לעמוד שוב על רגליו ולחזור ליחידה ואף לקו האש ומאידך, אולי הוא שולח אותו עתה אל מותו, או גורם לו לנכות נפשית לכל חייו. דילמה בלתי פתורה וקשה נפשית ומקצועית.

אין ספק כי כולנו איבדנו את רוב תמימות הנעורים, אם בגלל הגיל, אם בגלל המשבר הקיבוצי ואם בעקבות החשיפה הרחבה דרך האינטרנט למידע שלא היה בידינו בזמנו. מידע שחשף בפנינו אמת כואבת על נעורינו. אובדן התמימות כלפי ברית המועצות, כלפי מלחמות ישראל וכלפי הקיבוץ. אובדן שיצר תמונת חיים מורכבת עם מבט הרבה יותר פסימי ומפוקח ועם פחות אמונה בלב בצדקת דרכנו.

המפגש בעין שמר בחממה, היה מעניין מאוד ואף מלמד ועורר בי מחדש את כל המחשבות והדילמות, החברתיות, הקיבוציות והנפשיות. אך השאיר אותי בתחושה של אכזבה ותסכול מתמשך. אנשים טובים וישרי דרך בינינו, איבדו את האמונה והתמימות הקיבוצית הישנה, ועתה סובבים בעולם עם צלקות כואבות שהמלחמה שרטה בם בנפשם לנצח.                                               

                                                                              ד"ר יאיר פלגי 22.9.17

 

 

ד"ר יאיר פלגי, פסיכולוג קליני בכיר. קליניקה פרטית בעפולה, רחוב חבצלת 7ב , עפולה, מיקוד 1839669 טל' 050-7577568

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *