הגישה התיחסותית והאינטר-סוביקטיבית בטיפול

Print Friendly, PDF & Email

  המושג "התיחסותי" נוסח לראשונה על ידי מיטשל וגרינברג (1983) בספרם המשותף ("יחסי אובייקט בתיאוריה הפסיכואנליטית"), בו יצרו אבחנה בין גישות פסיכואנליטיות מבניות – דחפיות כמעצבות מבנים נפשיים. לבין המסורת של גישות מבניות-התיחסותיות, כלומר, יחסים בין אישיים כמעצבים מבנים נפשיים . המחברים הפגישו את תפיסות יחסי האוביקט הבריטיות, עם המסורת האמריקאית הבין-אישית של שנות ה 30-40,  על פי סאליבן ופרום. מאוחר יותר הושפעו בגישתם גם מתפיסות אינטר-סוביקטיביות.

יש לזכור שהסיפרות ההתיחסותית מסתמכת גם על זרמים תרבותיים, פילוסופיים וחברתיים, כמו הפוסט-מודרניזם, תוך וויכוח עם גישת הדחפים.

המודרניזם, חתר כביכול, לאמת חדשה וסופית, שתיחשף בכלי מחקר מדעיים (ראה פרויד, מרקס ואחרים)

הפוסט-מודרניזם לעומתו, טוען, כי האופן בו החוקר מתבונן, קובע גם את מה שניגלה לו. כאן נכנסת השפעתה המכרעת של האינטראקציה, בין אופן ההסתכלות לבין מושא ההסתכלות הנגלית. כלומר זו אמת פרספקטיבית, קלידיאוסקופית, משתנה, הדוחה את הטענה לאוביקטיביות מדעית.

 ההבדל בין המושגים התיחסותי ואינטר-סוביקטיבי:

 המונח התיחסותי שם את היחס, את הקשר, כמרכזי להוויתו ולהנעתו של הפרט (בנבדל ממושג הדחף). לכאן ניתן לקשר גם את וויניקוט וקוהוט כמיצגי העבר, ואת בולאס, ארון, מיטשל, ואחרים

כיום. נמחיש את השוני וההתפתחות בדוגמה:

סטפן מיטשל, כמייצג אופיני של הגישה ההתיחסותית, מחדד את עמדתו העדכנית, בדברו על שתי האופציות התאורטיות המוכרות, אשר מציעים קרנבג וקוהוט, בהתיחסות לנרקסיזם:

קוהוט -על פי ניסוחו של מיטשל, רואה בנרקסיזם צורך התפתחותי נורמטיבי, ומגיב לכן כלפיו בהתאם, כלומר באמפטיה.

קרנברג-על פי מיטשל, רואה בנרקסיזם מנגנון הגנה בעיקרו, ולכן מגיב כלפין בהתאם – בקונפרונטציה.

מיטשל לעומתם, רואה בשני האספקטים המוצגים של הנרקסיזם מצבי עצמי שונים. כלומר עצמי במצבי הכרה שונים של החיים, שיכולים להיות חיוביים ובונים, או הרסניים – והכל תלוי במידת ההתאמה ביניהם למצבי העצמי הלא-רציפים של האדם.

 הגישה ההתיחסותית בעבודה הקלינית נסמכת על תשתית תיאורטית הרואה את חיי הנפש כמורכבים ממצבי עצמי שונים ולעתים קונפליקטואליים.

זו ראיה שונה מן "התפיסה הקלסית הפרוידיאנית", הרב שכבתית של הנפש, שבה מנגנון

ההגנה העיקרי, ההדחקה, מנסה להגן כנגד עוצמתו של קונפליקט פנימי בין רשויות נפשיות שונות.

 בראיה ההתיחסותית מנגנון ההגנה העיקרי הוא דיסוציאציה בין מצבי עצמי שונים.

כל אחד ממצבי נפש אלה, עשוי ברגעים מסוימים, לחלוש על ההתנהגות כולה, ולא להיות מחובר למצבי עצמי אחרים.

משימת המטפל היא לקרוא את המפה הפנימית של עצמו עם הסתירות שבה, יחד עם מצבי העצמי השונים של המטופל.

מצב זה מחייב יכולת לקבל אי-ידיעה, חוסר ביטחון ואי יציבות, תוך וויתור על תחושת העליונות של יודע-כל שברשותו "מפה אובייקטיבית" של חיי הנפש.

אינטגרציה טובה של מצבי עצמי מתחלפים, מאפשרת יותר גמישות ויכולת להבין את העצמי והאחר גם יחד.

 מצבי טראומה למשל, מגדילים את הפוטנציאל לדיסוציאציה. מכאן, יתכן שההשפעה ההרסנית של הטראומה אינה בהכרח רק בגלל החרדה המתעוררת, אלא בעיקר בגלל הפתאומיות האלימה של שבירת הרצף האישי.

בעבודה טיפולית עם קורבנות טראומה ושל התעללות מינית למשל, בהם מתרחשים תהליכי ראקטיבציה מתמדת של נושאי הטראומה בהעברה והעברה נגדית, מוצא המטפל את עצמו בתפקידים מתחלפים של גיבור, קורבן, מציל, מתעלל וכו'.

 המונח אינטר-סוביקטיבי מתיחס לאותה קבוצה של אנליטיקאים וקלינאים המתמקדת במימד של יחסי סוביקט. כלומר, הצורך של הפרט לחבור לזולתו, במקום בו מתרחשים חיו. לדעת את הסוביקט, האחר, ולהיות ניזון מכך. זאת בנוסף לצורך שלו בו כאוביקט שלם למלוי צרכיו. לכאן

ניתן לקשר באופנים שונים את אוגדן, בנג'מין, הופמן, סטולורו, ואחרים.

 ג'סיקה בנג'מין, בחשיבה האינטר-סוביקטיבית שלה, רואה באינטר-סוביקטיביות כעין מסלול התפתחותי, כעין הוולדות הסוביקט מתוך מאבק והכרה. 

אצל וויניקוט -האחר מצוי שם.. עבור הפרט. אצל בנג'מין, לצד מימד תוך נפשי, מוצב מימד אינטרסוביקטיבי, בו המאבק הוא הדדי. האחר שותף לו ונזקק לו בהכרח. זהו מאבק הדדי על הכרה בעצמך כסוביקט, ובהכרח הכרה גם באחר כסוביקט. זהו תהליך דיאלקטי של מאבק על היותך סוביקט מול האחר כאוביקט / סוביקט. 

הסוביקטיביות אינה רק תחושת היותי אני, אלא עמדת כח, כמיהה אל המושלם, והאחר הוא בו זמנית נחשק-ומאיים. הערבוב הדיאלקטי הזה הוא יסוד הקיום.

בנג'מין, בפרפרזה על פרויד אומרת: "היכן שהיו אוביקטים יהיו סוביקטים".

 במרכזו של המודל האינטר-סוביקטיבי עומדת ההנחה שלפיה קיימת השפעת גומלין בין המטפל למטופל שאינה תלויה ישירות בידע שלהם זה על זה. לכן, מונחים כמו ניטרליות, הימנעות וכו' הלקוחים ממערך המונחים הפוזיטיביסטי-מדעי, לפיו חשיפת האמת תתאפשר רק אם המטפל ימנע מלהיענות לדרישות קונקרטיות של המטופל, מונחים אלו, אינם במוקד הדיון של תפיסה זו, ואינם מתאימים למודל הסובייקטיבי.

הופמן, למשל, תוקף את הרעיון הקלסי של האנליטיקאי בגדר "מסך ריק", ומפתח תשובה תהליכית שבה שניהם, המטפל והמטופל מגיבים ממורכבותם הפנימית זה לזה, וקולטים אחד השני ברמה המודעת והלא-מודעת. הוא מדגיש את הצורך לעבור מחשיבה דיכוטומית 

לדיאלקטית, ולהגיע להבנה שאינטראקציה ופרשנות קיימים במטפל ובמטופל. וכן קיים מתח מתמיד בין המפורש ללא מפורש, ולכן הוא מייעץ להיזהר מפרשנות יתר של המטפל.

 מוקד הגישה הוא להבין בכל רגע את הדינמיקה הרגשית המודעת והלא מודעת הנוצרת בעולמו הפנימי של המטופל והמטפל. להבין את חווית המטופל במפגש האינטר-סוביקטיבי המורכב הנוצר בינו למטופל. המוקד הוא תשומת לב לתהליך ולמשמעויותיו ההדדיות. הדברות כנה על מה שמתרחש בין השניים. 

אם זהו מוקד העבודה, אין כלל חשיבות אם המטפל בחר להשיב לשאלות המטופל, לפרש, לשתוק…וכו'.

 כלומר,בגישה זו אין עוסקים יותר ביחיד כישות נפרדת שתשוקותיה מתנגשות במציאות החיצונית, אלא כפי ש מיטשל מנסח זאת: מתוך השדה האינטראקטיבי (השדה של פעילות הגומלין), מתוכו עולה היחיד, הנאבק על מנת לבוא במגע ולהביע את עצמו.

 כלומר, בנוסף לתפקיד המסורתי של המטפל כמסייע לפרט לנסח את עולמו הנפשי הפנימי (בדרך של אמפתיה ותצפית), מוצג כאן פן נוסף של הקשר הטיפולי. המגע של המטופל עם האחר (המטפל), כפרט חי ונפרד. כאן הידיעה היא דרך הזולת (האחר כאוביקט), ואת הזולת (האחר כסוביקט), כמעורבות זו בזו. כלומר הישות הנפשית מומשגת כאינטראקטיבית במהותה. וויניקוט – כבר טען שאין תינוק ללא אם.

קוהוט – הניח את הפרט כמצוי ביחס מתמיד לאחר – כ"זולת עצמי". כלומר האחר ממלא פונקציה נפשית משמעותית עבור הפרט, אולם שניהם רואים במטפל אוביקט בלבד למטופל. הוא נמצא שם….. עבור המטופל, לשמש את צרכיו (באחיזה, בהשרדות, לשיקוף, להאדרה, לתאומות וכו', בהתאם לתאוריה). 

אולם אין הם מניחים את צרכיו של המטופל במגע עם המטפל במקום בו הוא חי בסוביקטיביות שלו. כלומר, הנחת המצאות יחד, במרחב נפשי בין-אישי מעורב ומעורבב. זו משמעות האינטר-סוביקטיביות.

 למרות השוני בין הדמויות המובילות, והרעיונות המובילים היום את הגישות

ההתיחסותית  והאינטר-סוביקטיבית, הן נפגשות בכמה נקודות יסוד משותפות:

 – השעה הטיפולית מהווה מפגש בין שני סוביקטים במרחב החדר הטיפולי.

– השניים מנסים לפענח זה את זה וכל אחד את עצמו.

– האינטראקציה המתרחשת בחדר היא בו זמנית מילולית ולא מילולית.

– קיימת דיאלקטיקה מורכבת בין דיבור והתנסחות במילים, לבין Enactment של     תכנים לא   מודעים, המפעילים רגשית את המשתתפים.

– מטרת הטיפול היא לפענח את אותה הפעלה הדדית, ולהיות מסוגל להיחלץ 

  ממלכודות המפעילות אנשים בצורה הבולמת התפתחות. 

– הפעלה לא מודעת זו, מתרחשת בהעברה והעברה נגדית כאחת

– מצב מורכב זה דורש מן המטפל להכיר בעובדה שהמסלול הטיפולי זרוע בפרדוקסים, ניגודים וכו', ומשימת המטפל לא להתעלם מהם. 

– המטפל מחוייב בו זמנית לנוכחות ולהתבוננות רפלקטיבית, ובנסיון להתמצאות בסבך   האינטראקציה, עד כמה שניתן.

– גישה זו מבוססת על ההכרה בסוביקטיביות של שני מעורבים – המטפל והמטופל.

– זהו הקושי להכיר בסוביקטיביות של האחר, מבלי לאבד את הסוביקטיביות שלך, דבר העלול לגרום להרבה קשיים ותקיעויות בטיפול.

ד"ר יאיר פלגי

ד"ר יאיר פלגי, פסיכולוג קליני בכיר. קליניקה פרטית בעפולה, רחוב חבצלת 7ב , עפולה, מיקוד 1839669 טל' 050-7577568

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *