בחזוני,
במרכז מנהרת זמן הנשמה
אני עומד בתחנת רכבת נושנה
מולי "שעון דאלי" הנוזל בדרכו בהוד והדר
שעון זמן החול הנע לאיטו קדימה לאחור
טרקלין עמוס והומה נשמות מזמן ועולם אחר
טרקלין ארמון רחב ידיים, וקול מהדהד בו להיזכר
מהלך בו כבתוך מסיבת תה הזויה וכפויה משלי
בתנועה מתמדת של התרחקות מתקרבת מולי
באים וחולפים כעוף החול כרוחפים הם אלי
בתנועות ריקוד חללי קליל שקט ושמימי
כל הדמויות במיטב מחלצות המאה
וברקע קול מנגינה רחוקה נושנה
הטרקלין גבה תקרה, כטירה עתיקה
והוא מלא ברוחות נשמה רבבות ריבוא ומאה
חולפות ונעות הן מולי ביעף תוך קידה
מרחפות הן לידי בדממה ושלוה מרובה
אני רואה את דמותן קרבה ולוחשת מרחוק
כבאות או הולכות לקראתי וממני הדמויות
וככול שאני נושא ידי, רוצה, מתקרב והולך
דמותן נמוגה כענני שמים וכערפל מתהפך
קסם וחן נסוך על פניהן הנאות השמורות
כמסכות עוף החול שקפאו במדבר זמן התהומות
עוד רגע ובלחש הכישוף וסוד מבטי
יחזרו להיות שוב כבני אדם יחד איתי
בפנים שלוות ונשואות הם באים כך אלי
שלובי זרוע וחן ובחיוך רוחני מול פני
מהלכים לאיטם בדממה אל מולי
בעולם של סוד ואי תנועה מעגלי
האולם עטוף בהילת חסד והינומה לבנה
האירוע כולו כיזום לקראת זו הפגישה
כולם כהולכים אל, מבלי להגיע
ולעולם המפגש הזה לא יפציע
היכן אני, ומתי, ולמה אני
ומי הם כל אלו אשר כאן וסביבי
פוסע, בוחן, חוקר בנחת מבטי
הולך ומחפש את תדי וסדנקה שלי
לפתע ברור לי סוד זה הטרקלין
לעולם לא אראה בו דבר ממשי מבפנים
לא אראה, לא אשמע קול אלוה דובר
לא את קול הורי יקירי שלי מן המדבר
רק רוחות כאב רחוק מן העבר
יאיר פלגי 3.4.10